אלול נכנס למשרדו, מגלה את דנה הממתינה לפגישה אותה קבעו, כשהיא בעיצומה של שיחה ערה בטלפון הנייד, בקול השמור מאז ומתמיד לאמהות ומורות מחנכות.

"כן חמודה. המסעדה נמצאת ברחוב האגס שמונה. ותגידי שאני שלחתי אותך.” היא אותתה סימן "רק רגע" בכיוונו של אלול, האזינה והמשיכה. "לא חמודה. אנחנו לא יכולות להתפשר על לונדון ודמי כיס קבועים של חמישים שקל. ואחרי שתסגרי איתם במסעדה תעלי אלי למשרד. אם תהיי נחמדה נלך לאכול משהו יחד. חבל על הוויכוח הנוסף הזה בטלפון בנושא הכסף. כן, גם אני אוהבת אותך.”

אלול היה ממוקד מטרה, כהרגלו. "הזמנת כבר את טכנאי המחשבים?,” מה שעורר פרץ של ציניות מחוייכת מכיוונה של דנה.

"אלף – בוקר טוב לא היה מזיק לאור העובדה שלמזלי עוד לא זכיתי לראות אותך היום. בית – אני לא המזכירה שלך, וגימל – הזמנתי. קיבלתי את האי-מייל שלך והבנתי שאם אני לא אעשה משהו בנושא – יהיה לך שוב תירוץ לדחייה של ה- Dead Line. הם הבטיחו להגיע עוד מעט."

"הסיבה היחידה לעיכובים כאן עד היום הייתה העובדה שאת ועוד כמה אחרים מתעקשים להכניס כל הזמן דרישות חדשות ועזים חדשות."

"או אולי זאת העובדה שאני מתעקשת להוציא מוצר מדובג כמו שצריך. רק מיקרוסופט מסוגלת להרשות לעצמה…"

"…להוציא מוצר מלא באגים. שמענו. אנחנו יודעים."

אלול יצא מן החדר, מותיר דלת חצי פתוחה. דנה נאנחה, קמה ממקומה על-מנת לסגור את הדלת ושבה אל שולחנה. אי שם במהלך השעתיים הבאות, בעודה מתמקדת בניירות ובמסך המחשב – עברה במסדרון הזה גם נועה, פוגשת בפינת הקפה באלול, שהיה טרוד במגנטים אותם סידר במבנים מורכבים לרוחב הדופן הצדדית החלקה של המקרר. לא רחוק ממנו, עוקבת בחוסר הבנה אחר עיסוקיו, ניצבה מזכירה שזה עתה גוייסה לעבודה. נועה החוותה אליהם במנוד ראש, בוחנת את הפנים החדשות.

"אני מבינה שאת המזכירה החדשה בבית המשוגעים הזה. השתתפותי בצערך. אני אל דנה,” הפטירה נועה.

אלול לא התיק את עיניו מהמקרר, שהיה מקושט ומנומר במגנטים שונים ומשונים: אינסטלטור-חשמלאי-פיצה-עבודות אלומיניום-הדברה. עיניו עדיין ממוקדות בבליל הזה, ענה אלול בהיסח הדעת: "סוף המסדרון ימינה, יש שלט 'חדר מחשבים'.”

מנסה לפצח את חידת המקרר ומופתעת מכך שאינו מזהה אותה, החלה נועה להשיב: "אבל אני לא…” – מעוררת פרץ של תקיפות מכיוונו של אלול.

"לא אכפת לי מה את לא ומה את כן, כל זמן שאת גורמת למחשב הזה לעבוד. כמה אתם לוקחים עכשיו, 50 דולר לשעה? תשלום במזומן ואתם שולחים את החשבונית? כסף קטן אם לחשוב על אבדן זמן העבודה שזה גורם לי."

מבצעת במוחה פעולת כפל מהירה, התרצתה נועה, ספק מדברת אליו ספק אל עצמה. "50 דולר… אני חושבת שאני אגש לנסות.”

שעתיים אחר כך עשה אלול דרכו לאורך המסדרון, הלוך ושוב, צועד בקצב מהיר, ממלמל אל עצמו, ומניע ידיים במרץ. לפתע, ביצע פניה מהירה ימינה, והתייצב מול שולחנו של רועי. "נדמה לי שפתרתי את זה.”

"שניה. תן לי לעשות Save. זהו. פתרת את מה?"

"את הארגון של הבלוקים כמובן. בוא תראה.” אלול ניגש אל מסך המחשב שלו, מקיש במרץ על המקלדת – רק כדי לגלות שאין תגובה. "מה, היא עוד לא גמרה לעבוד שם בחדר המחשבים? טוב. אין שרת. נחזור לעזרים הטקטיים הישנים והטובים.”

רועי הרים מולו בלוק נייר צהוב, ונענה בנחירת בוז. "לא, זה קטן מדי. לוח. איפה יש לוח גדול?"

"אצל דנה, בחדר. אפשר לבקש אותה להשתמש במשרד שלה."

"ולשמוע אחר כך חודש על הבלגן שאני מכניס לשם? לא תודה. יש לי רעיון יותר טוב.” הוא לקח ספר הדרכה מקצועי תחת זרועו, חבילת טושים צבעוניים ביד אחת, ועוד טושים ביד השניה החובקת את הספר. צועד במרץ לכיוון פינת הקפה והמקרר.

"איזה קפה להכין לך?,” תהה רועי, נענה שוב באותה נחירת בוז אלולית. "עזוב את הקפה. בוא למקרר.” בתוך דקות אחדות, היה ספר ההדרכה פתוח על משטח פינת הקפה, בעוד המקרר כולו עמוס קווים צבעוניים של תרשים זרימה, המכסים את החזית ואת שתי הדפנות. המגנטים שבהם השתעשע קודם אלול שמרו על מקומם – אלא שעתה התברר כי הם פזורים בתור נקודות צומת. רועי נסחף בהתלהבותו של אלול.

"בקיצור, רועי, מה שאני אומר הוא שאם אנחנו שמים את המודול הזה פה ולא פה, וקושרים אותו ככה – פתרנו את העסק בצורה הכי אלגנטית.”

קו עבה בטוש אדום נמתח עתה מהדופן הימנית של המקרר אל זו השמאלית, חוצה את הדלת התחתונה. במקביל, טרח אלול לקשקש סימן מחיקה על קו כחול קודם. רועי ניסה לצנן את ההתלהבות, משתמש בטוש ירוק, ומסמן עיגול מודגש מסביב לקו כפול סגול שרץ לאורך הדלת – ואז עובר לטון מפקפק: "אבל מה עם זה?"

"אתה לא מבין? אנחנו פשוט מדלגים עליו!” הכריז אלול, מסמן גשר מעל הערוץ הסגול. מלא גאווה. "אלמנטרי מיי דיר ווטסון! פשוט ואלגנטי!" הודיע לדנה, שנכנסה זה עתה בדרכה לפינת הקפה.

"מה פשוט, ומה אלגנטי?,” שאלה דנה את רועי, יודעת עד כמה בלתי אפשרי לחלץ תשובות של ממש מאלול שעה שהוא ממריא ונוסק ברגעי ההתלהבות שלו.

"אלול פתר זה עתה את נושא הארגון של הבלוקים. ודווקא ביום שבו המחשבים לא עובדים."

אלול הזדקף בגאווה, מיישר את המגנטים במקומם הסופי: "לפעמים באמת שלא צריך מחשב. חוזרים להיגיון הפשוט. כשיהיה מחשב נעלה את המודל עליו.”

דנה הביטה ביאוש במקרר. "תגידו, אחרי שיהיה מחשב, ותעלו את המודל עליו – יצירת האומנות הזאת גם יורדת מהמקרר?"

אלול ורועי הביטו זה בזה במבוכה. רועי ניסה לגרד את הציור בעדינות בכרית האצבע, עובר לשלב הציפורניים. אלול שלף טישו והצטרף אליו, נזהר לא לשבש את המבנה הכללי. עכשיו, היה ברור כבר כי הטוש הוא מהסוג המתייבש ייבוש של קבע, ואינו ניתן למחיקה. דנה הביטה בהם במבט נוזף.

"אתם והטושים והמגנטים. לא משנה אם נציב אתכם בחברת היי-טק, באוניברסיטה או בגן ילדים, שני גברים תמיד ימצאו דרך לחזור לכמה טושים וטינופת. באמת שהמקרר נראה עכשיו כמו בבית. אולי כמו בבית שלך, אלול. זה בטוח. מה הצעד הבא? נשלח את המקרר בפדקס לאישור תוכניות בארה"ב?"

דנה שבה אל משרדה שלה, כוס קפה בידה, והופתעה לגלות את אבי, המתכנת, כשהוא חובש קסדה, שקוע במשחק. מציצה מעבר לכתפו, זיהתה דנה את משחק פיצוצי הדמויות השנואות, שאותו הכירה כבר מהיחידה. היא נדהמה לגלות, שהפעם, הדמות המתפוצצת לרסיסים ונחלי דם היא זו של נועה, בתה. אבי קילל בזעם תוך כדי המשחק. משלים פיצוץ וריסוק נוסף בדיוק ברגע בו הורידה דנה בעדינות את הקסדה מראשו.

"משהו קרה? אתה נראה מתלהב עוד יותר מהרגיל מהמשחק שלך. אתה צריך לתת לי פעם לשחק בו. חוצמזה, מה עושה שם נועה?"

"חמישה שבועות של צ'אטים ואימיילים. זה מה שקרה. חמישה שבועות שהלכו לאיבוד. את מבינה שעשיתי איתה את כל הדרך מפילוסופיה קיומית ועד מכתבים לוהטים? הייתי ככה קרוב לשכנע אותה להיפגש והכל נמחק! זה מה שקורה כשמטומטם אחד עושה פירמוט מרחוק לדיסק המקומי שלי. ולחשוב שהבעיה היחידה הייתה בכרטיס הרשת."

"מה זאת אומרת נמחק? כולל הכתובת? לא היה לך גיבוי על השרת השני?"

"תראי, יש דברים שאני לא ממש מתנדב לגבות על השרת שאליו יש לכל אחד כאן גישה חופשית. כתובות ותכתובות מהסוג הזה אני שומר לעצמי, על הדיסק המקומי."

"ואתה יודע מי אחראי לבלגן הזה?"

"בטח שאני יודע – וגם את יודעת. זאת הבחורה שהזמנת. דווקא נראית נחמד, אז צילמתי אותה בהתחלה, בטלפון הסלולארי. כנראה שידעתי שאחר כך ארסק אותה במשחק.” הוא שיגר מטח נוסף. "חייבים להפסיק לעבוד עם החברה הזו. את חייבת לי על זה בגדול. חתיכת חוסר יעילות, חצי שעה אחרי שהיא הלכה הגיע עוד בחור. שולחים שני אנשים אחד אחרי השני. שלחתי אותו הביתה. דווקא חבל. אולי הוא היה מתקן את מה שההיא דפקה. יכול להיות שזאת השיטה שלהם.”

"אבל לי אמרו שהם ישלחו טכנאי, לא טכנאית.” קולטת לפתע את משמעות השילוב בין תמונת בתה ובין התקלה, סיננה דנה בטון נדהם. "אלוהים אדירים! נועה!"

אלול, שישב מעברו השני של החדר, הרים ראש והיה מפוזר, כדרכו. "מה נועה? באמת, מה שלומה? מזמן לא ראיתי אותה.”

"נועה הבת שלי. לדעתי ראית אותה לאחרונה לפני ארבע שעות, בדרך לחדר המחשב.” היא הייתה מזועזעת "ואתם נתתם לבת שלי לגעת במחשב.”

אבי ניסה להתגונן. "איך הייתי צריך לדעת שזאת הבת שלך? זה לא היה אמור להיות כל כך נורא. כל ילד יודע היום להפעיל מחשב.”

"הפעם האחרונה שבה נועה נגעה במחשב הייתה בגיל שמונה. היינו בחופשה משפחתית באילת, אני עבדתי על הלפטופ והיא הרגישה שהיא לא מקבלת מספיק תשומת לב. היא בהחלט קיבלה אותה אחרי שהיא זרקה אותו מהחלון. קומה שביעית. בעלי רצה שיהיה עם נוף של המפרץ. היא לא נגעה במחשבים מאז. מעניין מה גרם לה להתגבר על זה."

"אני מאמין שאלה היו ה- 150 דולר שהיא קיבלה על שעתיים וחצי של עבודה – סליחה, של הרס מוחלט של כל מערכת המחשבים בחברה,” המהם ראובן.

"אגב, מי יוציא חשבונית עבור הכסף הזה?" תהתה דנה.