המסעדה הבוכארית הסמוכה למבנה שבו התמקמו אנשי המיזם החדש הגישה אושפלו בניחוח מופלא, ומבחר כיסונים ממכר. בעל הבית קיבל אותם בשמחה, זוכר כי הם נוהגים להשאיר מאחוריהם תשר נדיב, ומיהר להגיש את מבחר הסלטים המקומי לפי טעמם: בצלחת החמוצים היו יותר זיתים ופחות מללפפונים ופלפל חריף.

אלול, שאכל בדרך כלל את הסלט אותו הקפיד להביא מהבית כשהוא יושב מול המסך, הביע תמיהה ברורה לפשר ההזמנה לארוחה, מכיוונם של גולן ודנה. "אני עדיין לא מצליח להבין מה קרה פתאום שהזמנתם אותי לבוא אתכם. החלטתם להפסיק לרכל על זיסר? או שאתם רוצים לשתף אותי ברכילות?"

גולן הרים ראשו מהתפריט, מסביר בניחותא, כי "פשוט רצינו ליהנות מחברתך. מה אתה מזמין?"

אלול הוריד מבט אל הדף המודפס שידע ימים טובים יותר, והרהר קמעה לפני התשובה. "שום דבר. אני לא אוכל הרבה בזמן האחרון.”

גולן ודנה החליפו ביניהם מבטים, ורגע אחר כך העירה דנה: "אני לא בטוחה שזה טוב לך, נראה שהורדת קצת משקל בזמן האחרון.”

"לפחות מישהו מאתנו מצליח להוריד במשקל. בניגוד לנשים שרק מדברות על דיאטה,” ניסה אלול להתחכם. אלא שצחוקה של דנה היה קולני מדי, ואלול נדהם עוד יותר לשמוע את תשובתה המשתנקת "אני מתה על חוש ההומור שלך.”

גולן מיהר להודיע "אני מצטרף.”

"טוב, תיהנו מחוש ההומור שלי כל זמן שאתם יכולים,” הציע אלול. והמשיך מיד מול הפנים הנדהמות. "התלבטתי די הרבה זמן אם לומר את זה או לא. אף אחד לא אוהב שאחרים רואים אותו בחולשתו, בייחוד אם אלו עמיתים לעבודה, אבל אני מרגיש שאני חייב. זה נגמר. אני לא יכול יותר. ניסיתי להילחם בזה. בחיי שניסיתי. אני נאבק בזה מאז שאני זוכר את עצמי, אבל אני כבר לא יכול יותר.”

הוא הבחין בדנה המוחה דמעות, והושיט לה מפית נייר ממתקן הנירוסטה הניצב במרכז השולחן. הכתובת "מטעמי בוכרה היפה" עטפה עתה את אפה של דנה, תוך כדי קינוחו. הוא השתהה לרגע, והמשיך.

"דנה, די, באמת, אתם תמצאו מפתח תוכנה אחר, יש מיליונים בשוק, זה כמו מגיפה. תאמינו לי שעדיף שהכלב החולה הזה יוחלף באחר."

"אבל אתה חייב להחזיק מעמד!,” סיננה דנה, וגולן הנהן בתוקף.

"עזבו. אם בית החולים לא ריפא אותי שום דבר לא יוכל."

"שקלת לנסות רפואה טבעית?,” הציע גולן, שהיה עד לאותו רגע ידוע ומוכר לחבריו ככופר מוחלט בכל מה שהמושג "אלטרנטיבי" צמוד אליו.

"זה לא יעזור במקרה שלי. בית החולים היה הניסיון האחרון. אם הוא לא הצליח לפתור את המחסום היצירתי שלי, שום דבר לא יצליח לפתור אותו."

דנה נדהמה, מסננת כל מילה בקצב איטי במיוחד "המחסום היצירתי שלך?!" בעוד גולן, נשען לאחור בכסאו. "על מה לעזאזל אנחנו מדברים??"

"כן. זה תוקף אותי אחת לכמה זמן. בדרך כלל אין דבר שמועיל יותר מאשר לבקר בבית חולים. זה טוען אותי בכל האנרגיות השליליות שאני צריך כדי לפתח את הרעיונות שלי. אתם מבינים, יש לי שיטה מסודרת. כל פעם כשאני נתקע עם בעיה בלי פתרון. קודם כל אני מתחיל עם נמלים. זה התחיל אצלי בתור ילד קטן. קראתי את הפתגם 'לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם.' וחשבתי עליו. בתיכון, כבר הייתי מבלה שעות בתצפית על קיני נמלים."

גולן – שלא היה מסוגל להגיב כלל – לגם ארוכות מבקבוק הבירה שלו, מחווה בכיוונו של אלול תנועה של הזמנה להמשיך ולדבר. דנה מחצה באבחת יד יתוש שובב, שנח לרגע על שולחן המסעדה, והכלים שעל השולחן רעדו בצלצול קל. כשנרגע הצלצול – המשיך אלול.

"אחר כך, כשחשבתי על נושא לעבודת הדוקטורט שלי, עליתי על הרעיון שהתנועה של נמלים סביב הקן מקבילה בעצם לתנועה של פַּאקֵטים, מנות נתונים, סביב מתג תקשורת. ואתם הרי יודעים שהעבודה נבחרה בתור אחת מעשר העבודות החשובות של שנות התשעים."

גולן גישש אחר מבטה של דנה, חסר אונים, מתכופף ללחוש לה, כאילו אלול כלל אינו בסביבה. "אני בטוח שאני מבין את המילים שלו. אז למה אני לא מבין את המשפטים?"

דנה, מצידה, ניסתה לעודד את אלול להמשיך. "אבל מה בכל זאת היה הקטע שלך עם בית החולים?"

"זה השלב הבא אצלי. כשהנמלים לא עוזרות. אני מחפש מקומות שקטים עם אנרגיה שלילית. את השקט אני צריך כדי להתרכז. לא כמו בית המשוגעים שיש לנו במשרד. אז אני הולך לבית קברות, או לבית חולים. פעם גם ניסיתי לצלול כדי להיות במצב של שקט. אבל הלוח שלקחתי איתי אל מתחת למים לרשום את הנוסחאות לאלגוריתמים היה קטן מדי."

גולן ניתק את שפתיו מבקבוק הבירה. "אבל אמרת שיש במקומות האלה אנרגיה שלילית?"

"נכון, אבל האנרגיה השלילית הזאת זה טוענת אותי בפוטנציאל יצירתי. חוק שימור האנרגיה, אתה יודע: אנרגיה מתורגמת ועוברת מצורה לצורה. כמו בנוסחאות של פיסיקה בסיסית, כשאנרגיה פוטנציאלית הופכת לתנע."

גולן ודנה התמקדו בצלחות שלפניהם. חותכים ולועסים בקצב שהפך מתואם ואחיד כמצעד נמלים. אלול נשאר לשבת, מרפקים על השולחן וכפות הידיים תומכות בסנטרו, בוהה. והחשבון שולם, והתשר הושאר, והדקות בחזרה אל המשרד ובכניסה אליו עברו בשיחה על דברים של כלום, עד שאלול נפרד מהשניים, חוזר אל עמדת העבודה שלו.

"תרשמי לעצמך פשלה בתחום המודיעין. התראת שווא,” אמר גולן.

"שנקים ועדת חקירה?"

"לא היו כבר מספיק כאלה? אם עורכי הדין שמתפרנסים מוועדות חקירה היו כותבים במקום זה שורות קוד – המדינה הייתה נראית טוב יותר."

"או שהיו צריכים ועדת חקירה לקריסת המערכות שהם היו אמורים לכתוב,” השיבה דנה.

היא עמדה להמשיך, אלא שדבריה נקטעו בצעקה מכיוון שולחנו של אלול. "יש.” הוא התמתח לאחור מול המסך, מביט בו כלא מאמין ושולח ידיים למעלה כאילו הבקיע זה עתה שער ניצחון במשחק גמר הגביע העולמי. כעבור עוד רגע, שב אל המקלדת כשהוא שורק בעוז את ה"ארויקה" של בטהובן, ושוב עוצר ומדבר אל עצמו.

"זהו! סיגמה-פאי-ודלתא כאן, והכל בסדר."

דנה הביטה דרך מחיצת הזכוכית אל תוך החדר של אלול העולץ. "עושה רושם שהמחסום היצירתי שלו נפרץ,” אמרה לגולן, בעוד שניהם צופים באלול שולף את קופסת הגפרורים מהכיס, פותח אותה ומביט בעניין בתוכנה. כשהוא מעביר אצבע עדינה סביב קווי המתאר של הקופסה, דיבר עכשיו אלול אל עצמו, או אולי אל הנמלים "זהו. מתוקות שלי. ידעתי שאפשר לסמוך עליכן. תודה.” הוא שפך את תוכן הקופסה בזהירות על הרצפה, גחן ועקב שניות ארוכות אחרי הנמלים. כשהזדקף – החל לדרוך עליהן בזו אחר זו. במבט מחוץ לחדר ואל תוכו, לעיניהם המשתאות של גולן ודנה – הוא נראה כרוקד.