חודש ימים אחר כך, הייתה רב סרן דנה חרמון, קצינת הניהול של היחידה, שקועה בשיחת טלפון עצבנית עם פקידת לשכה עלומה, אצבעותיה מתקתקות ביומן ה- Outlook.

"כן,” נאנחה אל הטלפון, "אני רואה בדיוק על מה את מדברת.” מיכל, שנכנסה באותו רגע אל החדר, זכתה לתנועת ה"חכי רגע" שבה כיכבו שלוש ציפרניים אדומות עשויות היטב, באצבעות קמוצות מעלה. עוד רגע, והאצבעות חזרו במרץ אל העכבר והמקלדת כשהשיחה נמשכת.

"תראי, דיברנו לפני חודש וחצי, וסיכמנו שנקיים את הביקור של כל הבכירים ביום שלישי בעוד שבועיים, כי ככה נוח למפקד שלך. חבל שרק עכשיו את מגלה שיש לו גם פגישה אחרת. אם את לא מסוגלת לשנות – נזיז את כולם. אבל בכל זאת אני אודה לך אם תנסי. את הרי יודעת בדיוק מה זה לקבוע ועידת פסגה כזאת. האלוף שלך, חמישה תא"לים מאג"מ, ומאכ"א ומאט"ל, ומי יודע עוד. יופי. תודה.”

היא הניחה את הטלפון, עוברת לטון מתון יותר כשהיא מדברת אל מיכל.

"לארגן את הביקור המלכותי שלהם כאן בעוד שבועיים מסובך יותר מאשר להפגיש את ראש-הממשלה עם בשאר אסד.”

"נעזוב פוליטיקה. אבל סוריה והגולן מזכיר לי: מה עושה כיום גולן הזה, שכולכם מדברים עליו? שמעתי עליו נסים ונפלאות ביחידה הקודמת שלי, לפני שיצאתי לקורס קצינים.”

"מתארגן ומנצל את חופשת השחרור שלו. מגיע לו, אחרי שהביאו את מי שהביאו והצניחו אותו מעליו.”

"הלוואי עלי כבר חופשת שחרור,” נאנחה הסג"מ.

"תתפלאי, אבל כשמגיעים לזה בפועל – לפעמים דווקא קשה לעזוב. אני משתחררת בעוד כמה חודשים, וכבר בדרך החוצה יש לי לפעמים הרהורי חרטה.”

"יודעת כבר מה את הולכת לעשות?”

"עוד לא ברור לי. יש לי הזמנה פתוחה של גולן לבוא לעבוד איתו ועם אלול, אבל מבחינתי כרגע הכל פתוח. מקסימום נעשה את מה שאת בטח חולמת עליו, כמו כל הצעירים: ניסע להודו.”

"אני מפונקת מדי, והודו מלוכלכת מדי. מקסימום נפאל: הודו למתחילים.”

"טוב. נבדוק גם את נפאל.”

"סליחה על השאלה, אם את לא יודעת אז למה בעצם את עוזבת? יש לך תפקיד לא רע, ולא נדמה לי שהאידיוט שקיבל את הפיקוד כאן היה ממהר להיפטר ממך. את פחות או יותר מחזיקה כאן את העסק.”

"תודה על ההערכה. אבל זה לא כל כך פשוט. תראי, אני מסתובבת במערכת הזאת כבר למעלה מ-15 שנה, ואולי הייתי צריכה את החודשים האחרונים כדי להבין כמה דברים בסיסיים.”

"למשל?"

"למשל שהעובדה שאתה מוכשר לא אומרת שתקבל את הקידום שמגיע לך. עיין ערך גולן.”

"טוב, זה מובן. הצבא מוכן לרדת מהגולן, למרות שהממשלה חושבת אחרת.”

"אבל, המסקנות שלי נוגעות גם לאפשרות שלי כאישה להתקדם במערכת. הייתה לי הבנה שקטה עם גולן, שאם הוא מקבל את היחידה אני נכנסת לתפקיד סגן המפקד, ומקבלת דרגה. עכשיו החבר החדש שלנו זיסר מביא קצין ששירת אתו עוד בלבנון, ולי אין מה לחפש כאן.”

"אומרים שיש דווקא מדיניות של אפליה מתקנת וקידום נשים. עובדה: תראי את אלופת הפיקוד, שהביאה את הבן שלה לעבודה – ותראי מה יצא לנו מזה."

"עם כל הכבוד לאפליה המתקנת, אני לא בטוחה שיש לי סבלנות לחכות שיתקנו לי. ואני לא מרגישה שאני צריכה תיקונים."

"ואת חושבת שבחיים האזרחיים יותר טוב?"

"אני חושבת שלפחות בעולם של הסטארט-אפ הם עסוקים מדי מכדי להתעסק בחזה שלי במקום בראש שלי."

"אז או שאת מעריכה אותם יותר מדי – או שאת מעריכה את החזה שלך פחות מדי."

דנה הורידה את עיניה משועשעת אל החזה שלה, החנוט בחולצה צבאית מגוהצת, מביטה בו כאילו היא רואה אותו בפעם הראשונה ומופתעת לגלותו שם. "מזל שאת אישה. כי אם ההערה הזאת הייתה באה מגבר – היא עוד הייתה יכולה להתפרש כהטרדה מינית.”

מיכל החזירה לה בצחוק משלה. "יש לך משהו נגד נשים?"

"לפעמים כן. בעיקר הגברים שהן בוחרות."