א.

אזור העבודה של המתכנתים היה בנוי קוביות קוביות, מופרדות זו מזו במחיצות בגובה הכתפיים. על הקירות הפנימיים של הקוביות האלה היה תלוי בליל מגוון של תרשימי זרימה, תמונות של דוגמניות ודוגמנים, תמונות נופים וכרזות אחרות, המסגירות כל אחת את חלומו של מי שיושב תחתיה. בקצה הרחוק של הקומה התרומם קיר זכוכית מלא, חושף את קרביו של אולם המחשב. מישהו תכנן את החדר הזה אי-שם בראשית שנות השבעים, כאשר מחשבים מרכזיים דרשו חדרי ענק – והותיר מרחב מספיק לתוספת ציוד. בינתיים, התכווצו להם המחשבים, מה שפינה באולם המחשב שטח ניכר. בפרץ יצירתיות אדריכלית משולבת בכושר אילתור של יחידת הבינוי של חיל ההנדסה, נגזרה מהחדר רצועה מכובדת – שהפכה ללשכתו של מפקד היחידה. ממקום המושב הזה, מורם מעט משאר הקומה בזכות הרצפה הצפה שנותרה במקום, יכול היה המפקד לצפות אל מלוא שטחו של אולם המתכנתים שלו. החיסרון – בדמות יכולתם של המתכנתים לראות בכל רגע מי יושב מול מפקדם – נפתר בעזרת תריס גלילה פנימי, שהיה עכשיו מוגף למחצה.

כאשר נכנס הסגן אל החדר, מחווה הצדעה מתוחה, היה אלוף המשנה שקוע בעיון במסמכים. הוא החזיר הצדעה מפוזרת, הצביע באצבעו אל הכסא שמעברו השני של השולחן, ושב אל הניירות. בשולי השולחן היה מונח תיק קרטון הנושא את שמו של רועי. רועי התעמק בינתיים בתוספת החדשה לקירות החדר: תצלום אוויר של איזור הצפון, ותחתיו לוחית הקדשה "לסא"ל זיסר עם סיום התפקיד.” עוד חצי דקה של שקט, והמפקד הרים את עיניו, בוחן לראשונה את מי שמולו.

"טוב. רועי, נכון? הגענו אליך. ספר לי מה שאני צריך לדעת על היחידה הזאת לדעתך.”

"אנשים טובים, שעובדים קשה, ואוהבים את מה שהם עושים, ועושים את זה טוב.”

"אתה יודע, עברתי על התיקים שלכם. אתה קצת יוצא דופן בחבורה הזאת.”

"מאיזו בחינה?"

"תראה, בוא נהיה גלויים. יש כאן אוסף של ילדי שמנת, שגדלו ברמת השרון ובצפון תל אביב וגמרו תיכונים יוקרתיים – ואתה…” הוא השתהה, במין סימן שאלה מזמין תגובה.

"באתי מהשכונה. הבנתי. זה אומר משהו לגבי הכישורים שלי?"

"להפך. אני מעריך את זה. הלכת לפנימיה למחוננים, למדת תכנות בעצמך. הוצאת את עצמך למקומות אחרים. השאלה איך אתה מסתדר במרקם החברתי כאן.”

"תתפלא, אבל המרקם החברתי כאן תלוי קודם כל ביכולת המקצועית. אנשים שופטים את מי שעובד אתם לפי מה שהוא מספק. אגב, זה נכון גם לגבי מי שמפקד עליהם.”

אל"מ זיסר נדרך במקומו, מאט את קצב הדיבור, שוקל כל מילה.

"אם אתה רומז לעובדה שהגעתי לכאן מהשטח, בלי לפקד קודם על יחידת מחשבים, אני לא חושב שזה צריך לשנות למישהו, למרות שיש לי תחושה, שכמה אנשים כאן חושבים אחרת.”

"שנינו יודעים, שהשאלה מי מפקד על היחידה היא בטח לא ברמה שלי.”

עכשיו, היה בקולו של הקצין הבכיר שמולו יותר משמץ של חריפות מאיימת.

"אני מבין מה שאתה רומז. אני יודע שרציתם, שסגן אלוף אבי גולן יקבל את היחידה, ושכולכם אהבתם אותו. אבל בינתיים, אני המפקד כאן. נקודה. וגולן בחוץ, מחפש את עצמו ואת הסטארטאפ שיעשה אותו עשיר. יחד עם הטכנולוג הראשי שלכם לשעבר, אלול. מצידי, שיהיה להם בהצלחה. שיזכו להנפיק, שירוויחו מיליונים וישלמו הרבה מס. המשכורת הצבאית שלי מבוססת על המס הזה. אבל רק להזכירך, זה הצבא ולא הקיבוץ המאוחד. אסיפת החברים לא בוחרת את המפקד. מי שזה לא מתאים לו מוזמן לעבור לשרת בעזה. הגעתי משם, ואני מבטיח לו קבלת פנים חמה וטיפול אח"מים אצל המחליף שלי באוגדה.”

"אין לי שום כוונה לרמוז שום דבר…"

"וחוץ מזה, יש לי הרגשה שלשנינו יש כאן אינטרס משותף. שנינו אאוטסיידרים. אתה מהשכונה – אני מהשטח. אז בוא ואני אציע לך משהו. אתה תעזור לי – ואני אעזור לך.”

"אני תמיד עושה את העבודה שלי. ואני לא בטוח שאני מבין על איזו עזרה אתה מדבר.”

"תפסיק לעשות את עצמך אידיוט. לא היית יושב כאן אם היית כזה. אני מתכוון לזה, שאני רוצה לדעת בדיוק מה אומרים עלי. בכל מקום יש נחש אחד או שניים. אני רק צריך לדעת תחת איזה אבן הנחש ישן. או שאולי אתה בעצם הנחש?"

"תראה, המפקד, ביקשת שנהיה גלויים.”

"עכשיו זה מתחיל להיות מעניין.”

"מבחינתי, היחידה הזאת הייתה הסיכוי לצאת מהשכונה. אתה מבין, מתוך כיתה שלמה, שהייתה איתי בבית ספר יסודי, שלושה התגייסו לגדוד 13 בגולני, אחד במשטרה צבאית, אולי פגשת אותו הבוקר בש.ג., ואני פה. השאר ויתרו על התענוג של הצבא – והצבא ויתר עליהם. ברצון, ומסיבות טובות. אלה שהלכו לגולני ולמשטרה צבאית, יחזרו עוד כמה חודשים לשכונה וייתקעו שם. לי יש סיכוי – ואני לא מתכוון לפספס אותו. הסיכוי שלי זה לגמור שירות, וללכת לאיזה סטארט אפ מעניין. אני מתכוון לעזור לך כמה שאפשר, אבל רק עד לנקודה מסוימת.”

הציניות שבה נאמר המשפט האחרון, איימה להרעיד ולנפץ את קיר הזכוכית בין לשכת המפקד לאולם המתכנתים.

"אתה חוצפן לא קטן, אתה יודע? העליתי חיילים למשפט על דברים יותר קטנים מההתחצפות הזאת. תבין, כשאני מדבר איתך זאת לא בקשת טובה שאתה יכול להואיל להיענות לה. כשאני אומר משהו – אתה פשוט תעשה מה שאני אומר לך.”

"כן. אתה תגיד לי לקפוץ, ואני אשאל כמה גבוה. אני בטוח שהעלית חיילים למשפט. אבל אלה היו חיילים שקופצים – ולא חיילים שהצעת להם לעזור לך ושהיה לכם אינטרס משותף.”

"ואיפה לדעתך קיים האינטרס הזה?"

מודע מאוד לכך, שעצם הצגת השאלה הזאת מהווה סוג של הצהרת כניעה והכרה בנפילת קו ההגנה של הקצין הבכיר היושב מולו, נשען רועי לאחור בכסאו, מתרווח ומאיט את דיבורו, כשחקן שחמט המנתח את הגמביט המנצח שאותו הוא מתכוון לשחק.

"אני רוצה להשלים את הפרויקט החדש של SAP למחשוב משאבים כולל ביחידות מבצעיות – ואתה רוצה אותו מושלם. ואני רוצה שהשם שלי יהיה עליו באופן רשמי לגמרי. אחרי שאלול פרש יחד עם גולן, התואר של 'טכנולוג ראשי של המערכת' מתאים לי. לא 'השתתף בפיתוח' אלא 'ניהל'. זה כרטיס ביקור שאני יכול אחר כך לצאת אתו לשוק האזרחי.”

"עוד אחד שרוצה להיות ילד פלא ולהנפיק במאתיים מיליון דולר לפני גיל שלושים. מחשוב כולל ביחידות…. צריך להיות לי כאן תיק על זה.”

הופך בניירות שמולו, הגיע האל"מ אל התיק הנכון ועלעל בו בחטף. "ובתמורה מה אתה מציע לי?"

"תן לי עוד שלושה אנשים, שני מתכנתים ומנהל פיתוח פרויקטים, שיטפל גם בניהול מול מחלקת בדיקות תוכנה – ואני מקדים את הסיום בחצי שנה לעומת לוח הזמנים המקורי. אתה תיכנס להיסטוריה של ענף מחשוב בתור מי שניהל את היחידה הראשונה שהשלימה פרויקט תוכנה לפני הלו"ז. בעצם – אתה תהיה הראשון בעולם המחשוב בכלל שמצליח לעשות את זה.”

"קיבלת. אני מאמין בעיקרון של לתת חבל ולראות מה עושים איתו: יש מי שמסתבך ונופל, יש מי שמדלג עליו ומשפר כושר, יש מי שסורג ממנו סוודר, ויש מי שמצליח לטפס. ותיזהר שלא אתלה אותך על החבל הזה. בכל מקרה, תבחר איזה מתכנתים שאתה רוצה. לגבי מנהל פיתוח, יש קצינה חדשה שראיינתי הבוקר. מיכל משהו. תברר אצל הפקידה מה שם המשפחה שלה.”

החיוך שעלה בעיניו של רועי למשמע השם הזה היה קשור יותר במנהלת הפיתוח ופחות בפרויקט. זיסר חזר אל התיק, הופך בו דף אחר דף. "עכשיו, תגיד לי מה זה 'אבן דרך' שמופיעה כאן בעוד שלושה חודשים?"

נימת הניצחון בקולו של רועי הייתה ברורה עכשיו יותר מאי-פעם.

"זאת נקודת בדיקה של מצב הפרויקט. מושג מקובל בתחום שלנו.”

"תחסוך לי את השחצנות.”

"בכל מקרה, בדרך כלל מופיעה כאן קבוצת קודקודים, שמקבלת את מה שנקרא 'הסיור המלכותי המלא'. אתה יודע: הרצאה תיאורטית, חדרי מחשבים, כיבוד, מצגת. לא טכני מדי, כי הם לא טכנולוגים ברקע שלהם. אבל עם כל המילים הגדולות ששומעים היום בתחום והם קולטים פה ושם בעתונות הכללית: ככה הם משוכנעים שאנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים, ונותנים לנו שקט עד הביקור הבא. אם אתה רוצה, אני יכול לבנות הרצאה על משהו כמו 'מגמות עתידיות בעולם המחשוב'. זה טוב כדי לרכך אותם: הם כל כך עסוקים בהבטחות לגבי העתיד הרחוק – שהם שואלים פחות שאלות על ההווה.”