שביל הגישה הציג שכבת עלים בלתי מגורפים מחופי אבק. הגינה הייתה ירוקה – גם אם ניכר בה כי חודשים ארוכים לא נבחנה בעיין אוהבת שבעקבותיה באה יד מטפחת. הבית עצמו הלם בהם בריח עז ודחוס, השמור למקומות שהיו סגורים זמן ארוך. הם עברו מחדר לחדר, פותחים חלונות ותריסים, ומפעילים מזגנים בעוצמה מלאה על מנת להאיץ את תחלופת האוויר. אחר כך, הוציאו את הכריכים והתרמוסים שאותם הביאו מתל אביב, נערכים בחצי גורן סביב שולחן המרפסת לארוחת בוקר. מבנה הישיבה הזה, איפשר להם לצפות אל חלקות ההדרים והפקאנים שבהמשך החצר, מפנים גבם אל הבית, ועדיין מודעים היטב לנוכחותו.

דקות ספורות לאחר שהתיישבו במקומם, התייצב לצידם הג'ינג'י גדל המידות. חתולי מושב מפתחים לעצמם כישורי שרידות גבוהים במיוחד, השונים במהותם מאלה של חתולי העיר. מרחבי הצייד שלהם גדולים יותר, ומבחר המזון האנושי הזמין להם כשאריות מצומצם: אוכלוסיה דלילה אומרת פחות פחי אשפה, גם אם רמת חיים גבוהה מאי פעם ובתים מפוארים מייצרים זבל טעים יותר לחיכם. הג'ינג'י הקיף אותם בהליכה חתולית זהירה, שומר מרחק, בוחן את הריחות החדשים שנכנסו אל טריטוריית הצייד שלו. אחר כך, התיישב בנקודה שולטת, מתפנה לטקס הניקיון והליקוק השיטתי.

"אמא הייתה נהנית ממנו", אמרה מירי.

"אבא היה מגרש אותו בזרם מהצינור", ציין יואב בחיוך.

"תתפלאו, אבל אחרי שאמא מתה, אבא התחיל לטפח בעצמו את החתולים האלה", הפתיע אותם שי. "הוא אפילו קנה להם מזון יבש. אולי זאת הייתה הבדידות, או אולי הגעגועים לאמא".

יושבת בכסא נדנדה זקוף-גב, בקצה חצי הגורן, הייתה אילנה לשקטה שבין הארבעה. תחילה, הייתה עסוקה בחיפוש אחר קצב התנודות הנכון. כסאות נדנדה דורשים תיאום מבוקר בשילוב שבין תנועות כתפיים, צוואר, גב, רגליים וכפות רגליים. שפרה, שעבורה נבנה כסא הנדנדה בידי נגר, מתנת הוריה, פיתחה לאורך השנים מיומנות עילאית בשליטה בכסא, עד כי דומה היה כי די בתנועת עיניה על מנת להניע אותו בקצב ובעוצמה המתאימים לה, ולה בלבד. היכולת הזאת לאלף את הכסא, הייתה בעיני אילנה לתמצית מורשתה של שפרה. שליטה מוחלטת. עכשיו, הרחיקה הכלה את זכרונותיה למפגש הראשון ביניהן.

לרגע התקשתה אילנה לחשב כמה שנים חלפו מאז הגיעה לראשונה אל הבית שבמושב, במדי הסמלת ושרוך ההדרכה שלה. שבוע קודם לכן, ציינה יחד עם שי שנה להכרותם – והוא אמר לה ספק בצחוק ספק ברצינות כי הגיע הזמן שתפגוש סוף סוף את הוריו. הוא הרי מגיע לא פעם אל ביתה בגבעתיים – והיא מעולם לא ירדה אתו דרומה. את הלילות המשותפים שלהם, בילו השניים זה כמה וכמה חודשים בדירתו של שי, בתל אביב. הדירה הזאת, ברחוב שקט במרכז העיר, הייתה למעשה דירת סבו וסבתו. בניין מתוחזק היטב שנבנה בשנות השלושים, וכולו בבעלות המשפחה. כילד, התגורר שי עצמו בדירה אחרת בבניין הזה, יחד עם הוריו, עד שאמו הובילה את המעבר אל המושב.

לא כך תכננה אילנה את המפגש הראשון עם שפרה. היא העדיפה להגיע בלבוש אזרחי, אולי בג'ינס, אולי בחצאית פעמון, ובוודאי שבחולצה הלבנה המכופתחת, המחמיאה כל כך, זו שהרקמה סביב חפתי השרוולים שוברת את המראה הכמעט נזירי שלה. אלא שרבות מדי במחלקת הטירוניות שאותה הדריכה התרשלו במסדר היציאה באותו בוקר של יום שישי – והיא נותרה כתורנית על מנת להשגיח שימלאו עד תום את המשימות הנוספות שהוטלו עליהן. הטלפון במשרד מזכירות הבסיס שימש אותה להעברת הנחיות לשי, שהתבקש לאסוף אותה מן הבסיס, בדרך דרומה – ולהביא עימו את אותם פריטי לבוש אזרחיים, שמפו וכלי איפור, שיהפכו אותה להרבה יותר ממפקדת מחלקה. כל אלה, היו מונחים עתה – יחד עם בגדיו שלו – בתיק בתא המטען. הדרך עברה עליהם במהירות, והוא ניצל אותה על מנת להפיג את חששותיה. הם לא טורפים, ההורים שלו. ומעל הכל – לא להיעלב מהערות שאותן מסוגלת אמו לזרוק. בדיוק אותו סוג של דברי הרגעה המעוררים חשש גדול עוד יותר, ציינה אילנה באוזניו.

שלושה עשורים חלפו, וגם הפעם, כמו בכל גיחה למושב, חזרה ועלתה בזכרונה של אילנה אותה תמונה של מפגש ראשון. הרכב שבו היא יושבת נעצר, ושפרה, בבגדי עבודה מגוהצים להפליא ובכובע רחב תיתורת מתרוממת מהערוגה הסמוכה לשביל הגישה, מנערת אבק-אדמה שנדבק לברכיה, ובוחנת את שי הממהר להקיף את הרכב ולפתוח את דלת הנוסעת. בעודה מזדקפת, לחשה אילנה בחיוך לאוזנו "איזה נימוס. חבל שלא באים לכאן כל יום". נוטל את כף ידה בכף ידו, בהצהרת זוגיות קבל עם ואם, הוביל אותה שי בשיפועו הקל של מעלה השביל. רק אחרי שסיימה בחינה ראשונית של בני הזוג מרחוק, מציינת לעצמה את התיאום בצעדיהם, נעה שפרה לקראתם באותו חן של מבוגרות השמור רק למי שלמדו בלט בצעירותן. אילנה חשה כנתונה תחת מיקרוסקופ שכל תכליתו לאתר צעד מוטעה שלה, כמו המיקרוסקופ של בנות מחזור הטירוניות הראשונות אותו הדריכה. המ"מית שלה בקורס קצינות הכינה את המדריכות לעתיד לקראת הרגע הזה: לעולם אל תראו שאתן מתרגשות או פוחדות. מבלי להיות מודעת לכך, הזדקפה אילנה תוך כדי הליכה, מישירה מבט אל תוך עיניה הכחולות של שפרה, שהתגלו מתחת לכובע הרחב. שפרה הסיטה מבט אל שי, משגרת אליו תנועת ראש קלה של אישור והסכמה – ואז פונה שוב אל תוך עיניה של אילנה. "סוף סוף הוא קיבל שכל", חייכה, פורסת זרועות ומותירה את שי חסר מילים. מעולם בחייו לא ראה אדם זוכה לאישור כזה של אימו: כל כך מהר, כל כך שלם, כל כך נדיב.

איש מבני הזוג לא ידע, כמובן, כי האישור הזה נולד והבשיל הרבה לפני אותו מפגש ראשון. אחרי שיואב כבר עזב והתיישב בברלין, בזמן שמירי כבר הייתה בעיצומו של הטיול הגדול שלה, ומשהו בנימת מכתביה כבר בישר כי אינה ממהרת לשוב – הפך שי לסיכוי האחרון מבחינתה של אמו, למישהו שיישאר בסביבה לאורך זמן. לאחר שנים אחדות של רווקות סוערת, בדירה בתל אביב, הפך שי מאז העמיק הקשר עם אילנה שליו יותר, מתעניין יותר. היא ידעה כי במקביל לקשר הזה קיבל שי גם הצעה להתגייס למוסד, וריבוי שנות נשואיה למי שעוסק במחקר בטחוני לימדו אותה שלא לשאול. כך, אם במשפחות אחרות כוללת השיחה סביב שולחן האוכל ענייני עבודה ופנאי גם יחד – הרי אצל הגולדברגים הייתה שפרה היחידה שדיברה על שגרת השבוע שלה. היא נצלה את השיחות האלה כדי לעדכן את שי בכל המתרחש במפעל, שואלת לדעתו על מנת להכריחו לקרוא חומרים שהביאה עימה הביתה, ובהמשך השנים – חומרים שנשלחו בדואר אלקטרוני. מבלי שהנושא יידון ביניהם אי-פעם, שהרי עודה במלוא כוחותיה – סימנה את שי כמי שינהל את המפעל אחריה. משנטבע בו האות הזה, והוא אינו מודע לו – החלה שפרה טווה סביב שי את קורי העסק: מאפשרת לו לחוש מרחוק את תנועות הרוח ברשת הדקה הזאת, משתפת אותו בחגיגה כל אימת שלקוח חדש נשבה ונשאב אל האיזור היעוד לו ברשת הקורים הזאת. אילנה, בנסיבות האלה, הייתה לפיסת התצריף החיונית על מנת להשלים את התמונה העתידית אותה התוותה שפרה. נערה נאה, מחוייבת ומוכשרת, עובדה שסיימה את קורס הקצינות שלה כחניכה מצטיינת. היה אמנם העניין הזה של הוריה המתגוררים כל חייהם בשכונת בורוכוב בגבעתיים – אבל חזקה על הסוציאליזם של גבעתיים, אפילו התמידו בו אביה ואמה – שלא יהיה קיצוני מדי. חודשים אחר כך, כאשר נועדו ההורים משני הצדדים למפגש ראשון, במסעדה בתל אביב, הוכיחה ההנחה הזאת את עצמה. מסכמת את המפגש באוזניו של שמואל, בעודו נוהג את הדרך חזרה, ציינה שפרה עד כמה הוריה של אילנה נעימי שיחה, וכמה נחמד שהם חולקים תחביבי ברידג' וקריאה, ומעודכנים כל כך בספרות הישראלית. שמואל, שתקן על פי טבעו, הנהן בחיוך ושאל האם אפשר מבחינתה של שפרה להתחיל להכשיר את החצר לחתונה המונית נוספת, אחרי זו של יואב שנערכה שם שנים אחדות קודם לכן, ממש ערב נסיעתו לברלין.

החתונה אכן התקיימה בחצר – אך הפעם בפורום מצומצם להפליא. שי, שזכר את נחשול האנשים הבלתי מוכרים שהציף את כביש הגישה למושב בדרך לחגיגת נשואיו של יואב, הודיע בהחלטיות כי אינו מעוניין באירוע רב משתתפים. מצידו – אמר לאילנה – אמא שלו יכולה לקיים כנס עובדים, לקוחות ומשווקים בכל מקום ובכל הזדמנות אחרת. הוא חסך משפרה את ההסבר הזה, מתרץ ומסביר כי אירוע המוני אינו מתאים לעיסוקו החדש, במוסד. אילנה מיהרה להסכים, והציעה כי החתונה במושב תוגבל למשפחה קרובה ולקומץ זעיר של חברים. שבוע אחר כך, כשיחזרו מבית המלון בנהריה, המשיכה, אפשר לערוך מסיבה בדירה בתל אביב, שם הצטרפה אילנה אל שי כבר למעלה משנה קודם לכן.

עשבים עלו ברווחים שבין לוחות האבן ברחבה שבהמשך המרפסת, אות לחצי שנה של חוסר השגחה. ברחבה הזאת, נזכרה, סידר רב המועצה האזורית את החופה, תחת ירח מלא של חודש סיוון. "והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין". שבע שנים לאחר ה נישואין, ציטט דני את הפסוק הזה ממש. "הנשואות לנו – יכול להיקרא גם במשמעות של בכל זוג בפני עצמו, או בין גברים נשואים בכלל ונשים נשואות בכלל, ואין זה משנה האם הם נשואים זה לזה או לאחרים", טען. את הניתוח הלשוני הזה, גיבה דני באותו מבט ציני מחייך, שבו ניצוץ שובב הנובע מעומק העיניים, מתגלגל ומהדהד בזוויות הפה. ממרחק השנים שוב לא הייתה מסוגלת להגיד עד כמה אהבה את דני. אבל היא אהבה את חיוכו, ואהבה להיות איתו, ואהבה שבאותם שבועות ארוכים שבהם מבלה שי בנסיעות עלומות לחו"ל, מנותק קשר ומותיר אותה לתהות לגורלו – יש מי שחולק איתה שעות, קשוב לה ומספר לה בפרוטרוט על אודות שגרת יומו. ואין זה משנה שהשגרה הזאת כוללת גם אישה אחרת לה הוא נשוי, וילדים משלו. ולמעשה, האישה שלה הוא נשוי גם היא בעצם חברה שלה.

האוזן האחרת היחידה שהייתה כרויה אל אילנה באותן שנים, הייתה זו של שפרה. אלא שיש דברים שאי אפשר לחלוק עם החמות, אפילו היא קשובה ומחבקת. וכשהיא מגלה ויודעת יותר מדי – הסדר כולו משתבש, ואיומים חדשים מרחפים כחרב דמוקלס. עכשיו, נותר הסיפור הזה עם דני בזכרונה כתמונה של חופשה שאליה יצאה באחת מן השנים הרחוקות: פסק זמן של נופים אחרים, טעמים אחרים, רגעים נעימים – וחזרה למציאות, תוך שהפרטים ועוצמת החווייה נשחקים ומשתברים על סלע הזמן. וכמו תמיד בתהליכי הזיכרון האנושי, גם היא מיעטה להעלות באוב הפנימי שלה את הנסיבות המדוייקות, המאיימות, בהן הובא הקשר הזה לסיומו באבחת אותה חרב. ראשיתם של נשואיה וסופה של ההכרות שאיימה על ה נישואין האלה, היו ארוזים ועטופים שניהם בריח המושב.