ליד שולחן האוכל המשפחתי במעונם של בני הזוג וייצמן, סעדו ארבעה ברוב טקס: פולה ודוד בן גוריון, ורה וחיים ויצמן. אם הבית נעה פנימה והחוצה מפעם לפעם, מגישה מנות ומפנה צלחות. בין לבין, היא יושבת במרפסת החיצונית של הבית, הצופה אל הפרדסים. לצידה הנהג שהסיע את הבן-גוריונים, והם מנהלים שיחה משלהם שאולי אין בה שמץ של פוליטיקה – אבל יש בה הרבה מן החיזור.

גבר ערבי, שגורש בראשית הערב על ידי פולה בן גוריון מהבית בתל אביב, מופיע כאן שוב, מתגנב. אם הבית נרעדת, מתייצבת מאחורי הנהג המשמש לה כמגן. הנהג נרעד יותר ממגע ידה, שאליו ייחל משך הערב – ופחות מפחד מפני הפולש הזר.

"מה זה שם? אתה רואה אותו?”

"איפה?”

"בפרדס, כאן, ממש מולך. אני חושבת שיש שם מישהו."

"יכול להיות שזה איזה ערבי? זה מסוכן! אמרו לנו לשמור על בן גוריון מכל משמר."

"יש לך אקדח?"

"בוודאי. אני הרי הנהג של בן גוריון. האקדח כאן, מתחת לחולצה. הנה, אני קורא לו. 'מן הדא? תעל הון! ארפע אדכום! תרים ידיים!"

הערבי הזדקף, ידיו במנוחה לצידי גופו, דיבורו שקט.

"אני מבקש לראות את אדון ויצמן ואדון בן גוריון."

"תרים ידיים, אני אומר לך, או שאני יורה."

"לא צריך לירות. אני לשלום."

"כבר היו לנו כמה כאלה שדיברו על שלום… "

תוך שהוא ממשיך לכוון את האקדח ביקש הנהג מאם הבית לחפש נשק על גופו של הערבי. אלא שעוד לפני שהחל החיפוש, הוריד הערבי את הגלביה הישנה שלו, חושף מתחת לה לבוש מסורתי מפואר, וחגורה מעוטרת שבריה משובצת אבנים יקרות. מתוך הגלימה המפוארת שלף כפיה מהודרת, משולבת זהב, השליך את זו המרוטה שאותה עטה עד עתה. והזדקף. כשהוא מחליק קמט בלתי נראה בבגדיו, הפך האורח למרשים במיוחד, מונע בתקיפות מנומסת מאם הבית ליטול ממנו את השבריה.

"אני מבקש להודיע לד"ר ויצמן ולאדון בן גוריון שהנסיך פאיד מבקש לפגוש אותם."

"תרגעו שניכם. אתם כמו תרנגולים. אני הולכת לקרוא לגברת ויצמן, היא בוודאי תדע מה לעשות.”

עכשיו, נשארו בתמונה רק הנהג והנסיך. ללא מילים, החל הנהג מקיף את הנסיך, בוחן אותו מכל עבר, ועדיין שומר על מרחק מנומס. עוד רגע, והם מנהלים משחק שבו הנסיך מוריד יד והנהג מאיים באקדח וחוזר חלילה. תחילה נראה המשחק הזה כמו ניסוי כוחות אמיתי זה מול זה. בהמשך ברור לכל כי שניהם משחקים. אם הבית שבה לתמונה, הפעם עם ורה ויצמן.

"אדוני הנסיך פאיד, זאת הגברת ורה וייצמן".

"נו, אדוני הנהג, די! הרי ברור לך שהוא לא מתכוון לשלוף את הסכין. אז בתור המארחת כאן אני יכולה להרגיע אותך. אתה יכול להוריד את האקדח. ואתה, אדוני האורח הנכבד, מה מביא אותך אלינו הערב?"

"אני הנסיך פאיד. אני מביא מסר מהמלך עבדאללה ירום הודו, להוד מעלתם האדונים ויצמן ובן גוריון."

"אדוני מוזמן להיכנס, כמובן". ספק לוחשת על אוזנה של המבשלת, ספק מדברת אל עצמה או אל הקהל ממשיכה ורה וייצמן ומסבירה. "האורח הזה פחות מסוכן לוויצמן מאשר בן גוריון. וגם אם חלילה הוא יהרוג את ויצמן – זה יהיה לפחות במכה אחת, ולא יתעללו בו לאורך שנים כמו שבן גוריון עושה. ואם הוא יהרוג את בן גוריון – בוודאי שטוב.”