כמה שעות עברו הדפים מיד ליד. באמצע, היו הפסקות שירותים, וארוחה קלה, ושיטוט רגלי סביב הבית. מעט אחרי שהחלו בקריאה, התבררו הבדלי הקצב בין מירי, יואב ושי. האחרון, תכליתי ושיטתי כהרגלו, הציע להתגבר על הבדלי הקצב האלה באמצעות קביעת סדר הקוראים: הוא, המהיר מביניהם – ראשון. אחריו – אילנה, ומירי, מסונכרנות ביניהן להפליא ואיטיות אך במעט ממנו, ולפיכך מצטברת בינן ובינו ערימת דפים הולכת ונבנית, אחריה – יואב. איטי עוד יותר, וגם בינו ובין מירי ערימה הממתינה לו.

פחות משעה לאחר שהחל תהליך הקריאה, פרצו אצבעות הפסנתרן של אבי המנעולן גם את תיבת המתכת. בתוכה, נמצאה מעטפת נייר משרדית תפוחה מעט, לשוניתה מודבקת בקפידה, מסתירה את תוכנה. שי, שהקדים את אחיו בקריאה, קיבל לידיו את המעטפה, והניח אותה על שולחן העבודה. מבלי להפריע למירי או ליואב, קם ממקומו, מסמן למנעולן לבוא אחריו, מתעקש לשלם לו למרות מחאותיו, מלווה אותו אל הרכב, ונפרד ממנו בלחיצת יד השמורה לגברים שצברו חוויות צפונות הידועות רק להם, ולהם בלבד.

גם לאחר שסיים את הדף האחרון ברשימותיה של שפרה, שמר שי על שתיקה. מירי ואילנה הצטרפו לשתיקה הזאת, והיא הופרה – בסופו של דבר – רק על ידי יואב, שעה שהניח מידו את הדף האחרון. "חתיכת סיפור", אמר. "ואולי יש עוד אחד", המשיכה מירי, מצביעה על המעטפה המודבקת, הממתינה על שולחן העבודה מאז יצאה לאור החדר, עם פריצת מנעול קופסת המתכת.

שי הרים את המעטפה, מחזיק אותה מול האור, ממשש את תוכנה. אולי תמונות? הרהר בינו לבין עצמו. "שנסיים להיום ונפתח מחר?", הציע-שאל, ומירי מיהרה להצטרף לדעתו המרומזת. "בואו נחזור לתל אביב, נאכל ונעכל. גם את האוכל וגם את מה שקראנו", אמרה בטון של גאווה במשחק המילים שטוותה.

אלא שלאורך כל הערב, בנסיעה צפונה וסביב שולחן העבודה – לא נאמרה ולוא גם מילה אחת על אודות הדפים ההם.

"אני מציע שניתן לאילנה את הכבוד לפתוח את המעטפה", הציע שי למחרת, בדרך דרומה. "זה נשמע הוגן, בהתחשב בכך שהיא היחידה שלא צריכה הייתה בעצם להיות חלק מהתהליך הזה – ולמרות זאת היא מלווה אותנו במאמץ המשפחתי המשותף". אילנה הניחה יד על ידו המחזיקה בהגה, מציינת בחיוך כי שי תמיד העדיף מחוות גדולות. "במקום לתת לי לפתוח את המעטפה היית יכול לעזור יותר ברחיצת כלים בארוחת הערב אתמול", אמרה בחיוך.

ובכל זאת, היא התרגשה מהמחווה. יואב ומירי תפסו את המקומות שבהם ישבו אתמול. שי הושיט לידיה את המעטפה, ואחריה סכין מכתבים מגולף שהיה מונח דרך קבע על שולחן העבודה. את הסכין, הקפיד למסור בשתי ידיים, כאביר המגיש את חרבו במחווה של כניעה. אחר כך, הצטרף אל אחיו ואל אחותו, צופים בה מחדירה בעדינות את חוד הסכין אל הרווח שבפינת שולי המעטפה. עכשיו, הניחה את הסכין על השולחן, חושפת את תוכן המעטפה. ממקומות מושבם, ראו השלושה צרור תמונות, וסביבו עמוד נייר לבן, מודפס. ואז – הרעד הקל ואצבעותיה של אילנה המתהדקות סביב הנייר. ואת החיוורון העולה בלחייה.

"אני מבקשת שתשאירו אותי עם שי", אמרה בטון שאיש מהם לא שמע מעולם. שילוב של הוראה, ותחינה, וזעקה לעזרה. כזה שאינו מותיר מקום לשאלות. היא נסוגה צעד לאחור, נותנת למירי וליואב לצאת החוצה, אל החצר. וכל משך הזמן הזה, שנראה בעיני שי כנצח – היו עיניה נעוצות בעיניו, מחפשות. וכל משך הזמן הזה, וגם שניות ארוכות אחרי שנותרו רק שניהם בחדר, היו הנוירונים במוחה של אילנה עסוקים בשליפת תמונות מעומק הזיכרון, ובניסוח הדברים שהיא עתידה לומר, ובהבזקי אור וחום שהציפו את פניה החיוורות כל כך בסומק חולני לא פחות מהלובן שקדם לו.

ושי, היא הבחינה, טרם אמר דבר. עדיין המתין.

"גם לי יש וידוי", פתחה. "וכנראה שעכשיו הגיע הרגע שבו אי אפשר להימנע ממנו. בתקופה שלך במוסד היה לי מישהו". היסוס קל התנגן בקולה לפני שנהגתה המילה האחרונה הזאת. "מישהו" הייתה הבחירה האחרונה שלה, אחרי ששללה את "מאהב", ואת "חבר", ואת "גבר אחר".

הוא ידע שהשאלה המתבקשת עכשיו היא "עם מי". והשאלה השניה צריכה להיות מה גרם לווידוי הזה להופיע דווקא כאן ודווקא עכשיו. אלא שהשאלות הראשונות שעלו בדעתו, לא עסקו כלל באילנה, אלא בו עצמו: מדוע בעצם אינו מופתע? מדוע אינו מרגיש בהדף הפצצה שהוטלה זה עתה לאוויר החדר?

וכיוון שטרם אמר דבר, וכיוון שעדיין המתין, וכיוון שיותר מכל פחדה עכשיו מהשתיקה הזאת – המשיכה.

"בשנה ההיא, שבה כמעט לא היית כאן, פגשתי בעבודה מישהו שלמד איתי בתיכון, בכיתה מקבילה. דני. והתחלנו לשוחח על מורים, ועל איפה נמצאים אנשים שלמדו איתנו. ואז התחיל משהו ביננו. זה היה מסתיים בכל מקרה גם ככה. זה לא היה רציני מבחינתי. פשוט הייתי לבד. אבל סגרתי את זה לגמרי כשהבנתי שאשתו גילתה".

משהו בתמונה הכללית עדיין לא היה ברור לשי. הקיצור הכמעט טלגרפי של אילנה הצביע על מצבור לבה הממתין עדיין מתחת לפני הר הגעש, והיא מתאמצת לרסנו במילים מדודות. מבטו התועה ברחבי החדר נתקל, לפתע, במעטפה אותה הניחה קודם לכן על השולחן – סמוך לערימת הדפים אותם קראו ביום הקודם. "ולמה, בעצם, החלטת לספר הכל עכשיו, כל כך הרבה שנים אחרי? קיבלת השראה מהגילויים של אמא שלי, אתמול?"

אילנה זיהתה את מבטו הנופל על המעטפה, וקמה ממקומה כדי לחבוק אותה שוב בין ידיה. עכשיו, עמדה מולו, משפילה מבט, מהדקת את המעטפה ותוכנה אל גופה.

"כשאשתו חשדה, היא שלחה אחריו בלש פרטי, שצילם אותנו. וכשהיו לה תמונות, והיא גילתה את הסיפור, היא לא פנתה אלי – אלא אל אמא שלך. היא החליטה שזו הדרך הכואבת ביותר שבה היא יכולה לפגוע בי. אמא שלך התקשרה אלי יום אחד וביקשה לדבר איתי, ואני באתי לכאן – והיא פשוט הניחה לפני מעטפה. היא אמרה שקיבלה מכתב ותמונות שלי מאשתו של דני, שגם ביקרה אותה. ואז היא שאלה אותי מה אני מתכוונת לעשות, ועניתי לה מיד שאני מתכוונת לסיים את הסיפור. היא הנהנה, ואמרה שאינה מתכוונת לספר לך או לאבא שלך, ולקחה את המעטפה מבלי שאפילו פתחתי אותה ומבלי שראיתי את התמונות עצמן, או קראתי את המכתב. כל השיחה הזאת נמשכה בקושי חמש דקות – ומאז לא חזרנו אליה. לא היא ולא אני. עד שעכשיו, כשפתחנו את הקופסה, הבנתי שהיא שמרה כל השנים את התמונות".