ושוב, בלוק חדש. ולכבוד הבלוק החדש – גם עט חדש.

כשיושבים במקום דוגמת המקום הזה זמן מספיק, מתחילים להתרגל אליו, להתקשר לדברים. קח למשל את אסלת בית השימוש. בפעמים הראשונות בהן אתה יושב עליה אינך רגיל לגובה, או לזווית, או למגע הפלסטיק. אתה מחפש היכן להניח את רגליך, מגשש בגבך אחר משענת מאחוריך. אחר כך, מתרגלים. ההשתנה במקום זר הופכת מוכרת יותר ויותר, וכבר האוזן מזהה את צליל המים הזורמים וממלאים את מיכל ההדחה לאחר שרוקנת את תוכנו.

יש כמובן בתי שימוש שלעולם אינך מתרגל אליהם. בתי שימוש צבאיים, למשל. טירונים חסרי ניסיון בהכרעה צבאית מפתחים עצירות רק על מנת לא להזדקק לאותם חורים מצחינים בקרקע, או לאסלות שאינך יודע מי ישב עליהם לפניך ומי טינף את שוליהן בכתמי שתן. הדבר האחרון שאתה עושה בתום חופשה הוא כניסת פרידה לשרותים המצוחצחים, חסרי הריח, בבית, שזכר מגע הקרמיקה הקר של רצפתם מלווה אותך עד הכניסה הראשונה אל הבטון החשוף והמרצפות המשחירות בשרותים הצבאיים. אני מכיר מישהי שכל יומיים בטירונות היתה מתנדב לעבודות רס"ר ולניקוי המחראות רק על מנת שתוכל להיות הראשונה שתיכנס אליהן, לשבת בנחת.

במשרד, בירושלים, היו שני בתי שימוש. האחד – משותף לכל הקומה, עם ריח חריף של חומר חיטוי, ונייר טואלט קשה. השני – צמוד ללשכה, כמעט כמו זה שבבית. חרסינה, ומטהר אוויר, ומראה נקיה מעל כיור הרחצה, וסבון שכאשר הוא מאבד מטריותו או מצטמק דואגת יד נעלמה להחליפו. בשרותים האלה אין חלוקה בין נשים לגברים, ומי שנכנס – מגיף מאחוריו את הדלת ונועל אותה. יותר מפעם אחת עלה במוחי הרעיון להתייחד בהם עם רותי, ואחר כך עם מיכל, בעצם יום העבודה. להיכנס, אחד אחד, לנעול את הדלת מבפנים – ולתנות אהבים בעמידה, או בישיבה על מכסה האסלה. בימי השיא של רותי ושלי כמעט שהצלחתי לפתותה לכך, והיא נכנסה אחרי, וכבר התחלנו להתנשק, אלא שהיא נסוגה, אמרה שאינה רגועה דיה על מנת להנות מהעניין, שעברה את הגיל. כאשר ניסיתי להמשיך ולשלוח יד אל מתחת חולצתה, שאלה מה בעצם אני מבקשת להוכיח. היא טענה שמה שחשוב לי הוא להראות שאני מצפצפת על כולם, ובעיקר על גוטמן. שיש לי חוצפה, או אולי איזה שהוא צורך מופרע לקחת סיכונים.

אותו יום אחר הצהרים בדירתה, לאחר שהתעלסנו, אמרתי לה שמה שחשוב לי הוא ההתעלסות לשמה. לחוש בה, לשאת את ריחה איתי. אלא שהיא צדקה, כמובן. היה בצורך שלי בה מידה רבה של התרסה כלפי מי שלא ידעו למעשה שאני מתריס נגדם. גוטמן, ואתה והעולם כולו. איני יודע מה רציתי לאמר. אולי ביקשתי להפגין שיש לי קיום עצמאי מחוץ למסגרות שאליהן אני רתומה: בית, ועבודה, ושעות קבועות ונוהגים על פי הספר, והכל צפוי והרשות נתונה אלא ששוב אינך משתמש בה, ברשות הזאת. אני השתמשתי ברשות שהיתה נתונה לי, ולקחתי את הרשות שלא היתה נתונה לי – משום שמי שאינה לוקחת פשוט אינה מקבלת.

בסרט אחד, איני זוכרת את שמו, תיעוד דוקומנטרי פחות או יותר של אפריקה, מראים כושי שוכב על הקרקע ומאונן לתוכה. מפרה את האדמה. השבט שלו מאמין כי בדרך זו תוליד האדמה יבולי ברכה. ההתבטאות באמצעות האבר הזה – גברי או נשי – משותפת כנראה למין האנושי באשר הוא. אתה מצביע באמצעותו על מה שאתה צריך יותר מכל. הכושי זקוק לאדמה, יש מי שזקוק לילדים. אני הייתי זקוקה למידה של חופש. להצרת עצמאות זקופה.

בספרים שקראתי כתוב שהמשברים האלה צריכים להתרחש בשיא עוצמתם מאוחר יותר. משהו כמו גיל חמישים. אלא שאני חייתי בקצב מטורף, של חמש שנות חוויות בשנה קלנדרית אחת, ולפיכך אני במין משבר מתמיד. וגוטמן לימד אותי לנצל הזדמנויות. הוא אמר שלמד את זה בצבא. כשאתה יכול לחטוף – אל תמתין עד שתהיה בידיך תוכנית מושלמת. העיקרון הזה, אמר לי פעם לאחר ישיבה חפוזה במזנון הכנסת שבה קידם אחד מענייניו, הוא שהביא אותו למקום שהוא נמצא בו. העיקרון הזה הוא שהוביל אותי למקום שאני נמצא בו.

חוץ מזה, אנחנו ארץ צעירה, שבה הכל קורה מהר. גוטמן הקים מדינה בגיל 20, ופיקד על אוגדה כשהוא צעיר ממני במשהו כמו עשר שנים. אין למישהו מבני דורנו סיכוי כל שהוא להשיג אותו – ובכל זאת צריך לנסות. למצוא משהו שהוא וחבריו לא עשו. לעשות משהו טוב יותר.

פעם חשבתי ברצינות לעסוק בבניה. ארכיטקטורה, או הנדסה, או אפילו להניח לבנים. רציתי להיות מסוגלת לעבור ברחוב, להתעכב ליד בניין ולאמר "את זה אני בניתי". זה היה בצבא, לפני שהלכתי ללמוד, הרבה לפני שהגעתי אל גוטמן. במידה ידועה, אולי גם הקטע של הקולנוע התחיל מזה. אם לא להניח לבנים – מה שכיום עושים ערבים בלבד – לפחות להותיר משהו שאפשר לראות אותו. משהו ששמי עליו, כמו סרט. אלא שהעולם מחולק למי שבונה ומייצר ולמי שמתווך, והמעמד המתווך הולך ומתרחב על חשבון המעמד המייצר, והמעמד המנהל מתרחב על חשבון שניהם. בסופו של דבר, כמובן, מנציחים את שמות המנהלים בבתים וברחובות שמקימים אנשי המעמד הבונה. ואני הצטרפתי אל גוטמן ואל המעמד המנהל. רק שגוטמן היה קודם לכן במקומות אחרים, במעמד אחר. וגם לאחר שמת בנו הראשון, וגם אם בנו השני אינו בנו אלא בנו של הגרמני – הוא מותיר דבר מה מאחוריו. אני – לא ייוותרו מאחורי אלא ילדי שלי.

@

ביום שבו ידע גוטמן, נכנסתי למשרד, חוזרת מארוחת צהרים עם עוזרו של שר אחר, מופתעת למצוא על שולחני הודעה טלפונית מרותי, המבקשת ממני להתקשר בדחיפות לביתה. בקשה כזאת היתה עניין נדיר ביותר, וכבר הושטתי את ידי אל השפופרת כדי לחייג, אלא שעוד בטרם הספקתי להשלים את הקשת הספרות, נכנס גוטמן לחדרי, מקפיד לסגור מאחוריו את הדלת. המבט שבעיניו אימת את מה שהיה משך חודשים לאחד משני הגדולים שבחששותי. החשש השני, יהפוך מציאות כשתדע גם אתה.

"את ורותי", פתח גוטמן, ואני – שזה מכבר חשבתי על השיחה הזאת, יודעת שתבוא, יודעת שהיא חייבת להתרחש ביום מן הימים ולפיכך גם מכינה עצמי לקראתה – ידעתי כי נאלמתי. וגוטמן המשיך, בקול שקט, עצור, מתאר את בגידת שנינו בו, מאחורי גבו. "אני", הוא אומר לי, "טיפחתי אותך כבת. ואת גומלת לי כך".

אחר כך, שאל אותי אם אני מכיר את סיפור דוד ואבשלום. נדהמת לנוכח השאלה שלא במקומה, הנדתי בראשי לשלילה, שומרת עדיין על שתיקה. גוטמן יצא מן החדר ללא אומר, פנה ללשכתו ושב ממנה בתוך שניות כשספר תנ"ך פתוח בידו. יותר משהופתעתי מהימצאות הכרך הזה בחדרו, נדהמתי לקרוא בחפז על גבי הכריכה כי זוהי מהדורה מאוחדת, הכוללת את הברית הישנה עם הברית החדשה. מה לעזעזל לגוטמן ולברית החדשה. גוטמן הרכיב בעצבנות את משקפי הקריאה שלו, עומד מולי כמטיף בכנסיה, קורא מתוך הספר את תולדות מרד אבשלום באביו. "בוא אל פילגשי אביך, אשר הניח לשמור הבית, ושמע כל בית ישראל כי נבאשת את אביך, אומר לו אחיתופל. ויטו לאבשלום האוהל על הגג, ויבוא אבשלום אל פילגשי אביו לעיני כל ישראל".

לו לפחות היה צועק, אולי הייתי מסוגלת לענות. אלא שאת כל הדברים האלה אמר גוטמן מבלי להרים את קולו. דיבור איטי, קפוא, כאילו מת בו דבר מה. כל כך מתון היה דיבורו, עד שאני זוכרת את צליל העקבים הגבוהים המטופפים במסדרון שעה שהוא קורא מן הספר, את תהייתי אם אין זו רותי, העושה דרכה ללשכה. אחר כך, פנה גוטמן לאחור. מבלי להמתין לתגובה או לתשובה יצא את החדר, מקפיד לסגור אחריו את הדלת ללא טריקה – ובכל זאת במידת כוח שעשויה היתה לעקור את הידית ממקומה.

משאספתי את עשתונותי האבודים, ניסיתי לצלצל אל רותי, תוך שאני מתחילה לתהות אודות עתידי. הבחירות באמצע השבוע הבא, והבגידה גלויה עתה לגוטמן. רותי לא השיבה לקריאה, ובתוך דקות אחדות ראיתי מבעד למלבן הזכוכית שבדלת חדרי את צלליתה עושה דרכה למקומה שלה. שניות אחר כך, זמזם מכשיר האינטרקום שלצידי, באותו זמזום נדיר, וקולו של גוטמן עלה ממנו, מתכתי, מבקש ממני להיכנס ללשכתו. רותי כבר היתה שם, עומדת מול שולחנו, כתפיה מתוחות לאחור כבעמידת הקשב צבאית, מבליטות את בטנה העגולה, מלאה.

"אינני מחפש אשמים", פתח גוטמן. "כולנו אשמים, אמר פעם נשיא המדינה. ואולי רובצת ראשית האשמה עלי, שגזלתי מרותי את שנותיה הטובות ביותר – ללא תכלית. הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו עכשיו הוא מתח כאן, בלשכה, ביננו. בואו ונעבור את הבחירות, ואחר כך נחשוב ונראה מה הלאה".

אותו רגע, הערצתי אותו יותר מאי פעם. אותו רגע תיעבתי אותו בכל ליבי, לראשונה בחיי. אין מה שיוציא את האדם הזה מן הכיוון בו הוא הולך, אמרתי לעצמי. ומי שמוותר באורח הזה על מי שחלקה עימו את מיטתה משך שנים, אינו מתפרץ – כנראה שחושיו קהו, ומידת האנושיות שבו לקויה.

משך שבוע ימים עבדנו שלושתנו כאוטומטים. ללא מילה מיותרת, ללא התפרצות. דו"חות נכנסים, ומכתבים יוצאים, והופעות אחרונות של מערכת הבחירות בפני אולמות ריקים למחצה. ניסיתי להחליף מילים עם רותי, אלא שזו קטעה את נסיונות השיחה שלי במשרד מיד בראשיתם, משתמשת בנימוקים של קוצר זמן שנימה ברורה של תחושת מוטרדות עולה מהם שעה שאני מצלצלת אליה הביתה פעם או פעמיים. ממילא, לא היו עימי דברים של ממש לאמר לה, וכל שביקשתי לי היה בתחום הצורך להשלים ידיעתי בפרטים שאני מסוגלת לחיות בלעדיהם.

באותו שבוע, חשתי לראשונה בחיי צורך דחוף לשפוך את ליבי באוזני מישהו, לדבר על מנת לערוך את מחשבותי ולהכניס בהם סדר. מבלי שהתכוונתי, מצאתי עצמי שוטחת בפני מיכל את הסיפור כולו. מיכל היתה שומעת מצויינת. כותל מערבי וכומר וידויים אידיאלי, כפי שאמרתי לה לאחר מעשה, חשה באותה הקלה של מי שנשא סודו כמעמסה ארוכת ימים, ופרקו עתה מעליו. היא אמרה שחשדה שהיה משהו, הזכירה כי שאלה אותי אודות הנושא הזה, ואז הגיעה לשאלה האם אני אוהבת את רותי. או אותך. "על עצמי", אמרה מיכל, "איני שואלת". מתחכמת ומתחמקת עניתי לה בביאליק: "אומרים אהבה יש בעולם. מה זאת אהבה?" והיא עצרה שאלותיה, אומרת כי אני מתחמקת ובורחת לציטוטים. אם וכאשר יהיו לי תשובות של ממש תשמח לשמען, גם אם אין היא בטוחה כלל ועיקר כי אגיע אל התשובות האלה או אביאן אליה.