כשנכנסתי, עמדה ביננו שתיקה ארוכה. רותי הביטה בי, מצפה שאבהיר את תכלית השיחה. אני, שהדברים שאני עתידה לאמר היו ברורים לי, או לפחות ראשיתם, שהרי גלגלתי אותם ביני לבין עצמי בדרך לכאן, חשבתי עליהם מאז שיחתי עם גוטמן, המתנתי תחילה עד שנכנסנו אל חדר המגורים. רותי היתה זאת שבחרה ראשונה במקום ישיבתה, על כורסה בודדת, מוגנת במשענות העץ. לי לא נותרה אלא הספה המרווחת בשניים, המשמימה באחד.

סיפרתי לה על שיחתי עם גוטמן. אמרתי לה מה צפויה להיות מטרת ביקורו כאן, בעוד פחות משעתיים. היא השיבה, כי גם מבלי לדעת את עיתוי השיחה עם גוטמן, ציפתה לה, התכוננה אליה. בכל זאת, אמרה, היא מודה לי על ההתרעה.

שאלתי אותה מה בדעתה לאמר לגוטמן, והיא ענתה מצידה בשאלה. מה ענייני מה תאמר לגוטמן. "מאיפה", כך אמרה, "מאיפה את נוטלת את החירות להתערב במה שביני ובינו. בכלל, התפרצה, על מי את בעצם מנסה לגונן? עלי או על גוטמן? אם עלי – מוטב שתתאמי איתי, שתשאלי אם אני זקוקה להגנה, אם אני מוכנה בכלל להיות מוגנת על ידך. או אולי את מגינה עליו? משחקת עד הסוף את העוזרת הנאמנה, את הילדה הטובה שאת אינך. גם גוטמן אינו זקוק לך. גוטמן אינו זקוק לאיש, ואולי זו אחת הבעיות שלו".

הדמעה שעמדה בעינה הובילה אותי אל הכורסה בה ישבה, למחווה ידידותית של חיבוק, שגלש לנשיקה, שגלשה לתינוי אהבים, שם, על הכורסה, על הספה ולבסוף על השטיח הצמרי, המגרד. כשהביטה בשעון, אמרה בקול יבש כי מוטב שאזדרז ואצא, שהרי גוטמן עתיד להגיע בכל רגע. לאחר מעשה, כמעט שלא החלפנו אלא את המילים הטכניות ההכרחיות בלבד. כאן החזיה, וכאן הנעל, ושם ארנק הכסף וצרור המפתחות.

שאלתי אם תרצה לספר לי על שיחתה עם גוטמן לאחר שזו תתקיים, הצעתי להישאר לצורך זה בירושלים. אלא שהיא, שבה אל אותה ארשת קרירה בה קיבלה את פני, השיבה כי אינה בטוחה אם היא מעוניינת בכך. ביציאה, חסרת מילים לאמר לה, החלקתי באצבע על לחיה, והיא החזירה אותי אל דירתה, לעוד משפט אחד. אין לי טענות, אמרה לי אז, ביציאה, ליד הדלת. אין לי טענות – ואין סיבה שלך יהיו. אני אסתדר, ואת תסתדרי, וגוטמן יסתדר. כולנו נמשיך. ואני רציתי לשאול לאן נמשיך, אלא שהיא זרזה אותי, שהרי גוטמן עתיד להגיע בכל רגע, ואיננו רוצים שידע.

@

גוטמן עדיין לא ידע. ראיתי זאת בעיניו המחייכות, שעה שנכנסתי למשרד באותו בוקר. למחרת המפגש עם רותי התחליתי, ולא הגעתי למשרד אלא בראשית השבוע שלאחר מכן. באותם יומיים ביליתי במיטה, עושה עצמי חולה גם בפניך, שהרי אחרת איך אסביר את נוכחותי בבית. שיחות הטלפון עם רותי בימי המחלה האלה היו לאקוניות. היא לא הגיבה לשאלותי אודות פגישתה עם גוטמן, שאלות מרומזות בניסוחן מחמת נוכחותך בחדר הסמוך לי, ואני לא ידעתי אם היא נוהגת כך משום שיש עימה מישהו בחדר, או מתוך שזה קו היחסים עימי בו החליטה לנקוט.

כששבתי ללשכה, שמעתי על השיחה בתוך פחות משעתיים, משני משתתפיה. תחילה, היתה זאת רותי, שנכנסה לחדרי מיד עם הגעתי. "למען הסדר הטוב", אמרה, "כדאי שנתאם סיפורים. גוטמן יודע שאני בהריון, אך לא עלייך. ומוטב שכך יישארו הדברים גם בעתיד. מוטב לכולנו". קרירות שיחתנו הקודמת, אי הרצון שגילתה לשוחח בנושא, כמו גם המעשיות המופגנת של הצעת תיאום הסיפורים שלה, הביאו אותי לשמור את כל השאלות שהיו לי לעצמי.

זמן מה אחר כך, זימן אותי גוטמן אליו לשיחה, גם הפעם ישירות, שלא דרך רותי. "זוכרת מה אמרתי לך", פתח מתרברב, "רותי בהריון". מאופן דיבורו היתה ברורה לי התשובה לשאלה שלא שאלתי את רותי. גם אם לא אמרה לו זאת בפירוש, גוטמן אכן האמין, כי הילד הוא ילדו. ידעתי זאת בבירור לנוכח שאלתו הבאה: מה אנחנו עושים בנושא מבחינת העתונות. אנחנו הרי עומדים ערב בחירות, וכתבי הרכילות יאהבו לפשפש ולכבס את הכביסה המלוכלכת. אמרתי לו, כי הדרך הטובה ביותר היא שתיקה. על רותי אני סומך שלא תדבר – וכייוון שהיא המקור היחיד האפשרי למידע בנושא הזה – תיוותר רק הרכילות. זו, משלא תמצא חידוש, תגובות או השמצות – תגווע במהירות. גוטמן האזין בסבלנות, מהנהן ומסכים לדברים. נדמה לי, כי היה זקוק פחות לעצה ויותר לאוזן, לשותפות. הוא לא ידע עד כמה עמוקה השותפות הזאת.