למה בעצם היה לי חשוב כל כך להעתיק את הסיפור הזה לכאן? מה לעזעזל הקשר שלו לסיפור שלי? אני חושבת שעל מנת להבין את הסיפור שלי, על מנת שאני עצמי אבין את עצמי בפרספקטיבה שאני מנסה לצייר ולבנות כאן – חשוב להבין את הרקע. גוטמן, והמתים שלו שמלווים אותו מלטרון של מלחמת השחרור דרך לטרון של ששת הימים והבן שלו – הוא קטליזטור. אני מסתכלת בו – ורואה איך הוא משפיע על רותי. ויודעת איך רותי משפיעה עלי, ואיך הוא משפיע עלי. וכולנו מתנקזים אל עולמך שלך, שמואל, בין אם היית מודע לכך ובין אם לאו.

@

אתה ורותי התחלתם לדבר על ילד כמעט באותו שבוע, עוד לפני הנסיעה לקלן. אני זוכרת את הפתעתי, שעה שלילה אחד, בתום מעשה האהבה, אמרת לי שאתה רוצה עוד ילד. לא שהדברים לא היו צפויים. אחרי הכל, אנחנו נשואים, ואנחנו נשואים לא מעט שנים, וזוגות נשואים מולידים בדרך כלל ילדים, ויואב שוב אינו תינוק, ואני הרי כבר עומדת בקצה מה שמקובל לראותו כתחום הגיל הסביר להריון ראשון, ובעצם אולי כבר נופלת בקטגוריה של קבוצת סיכון. אלא שעבורי היה תמיד העניין הזה של ילד נוסף משהו עתידי, בלתי מוחשי.

אתה, שבאת מסביבה אחרת, פחות ולדנית, לא גילית את החיפזון האופייני יותר אצלנו, להורות בגיל צעיר. כך, מצאנו עצמנו כאחרון הזוגות בסביבה החברתית שלנו שנותר עם ילד אחד – וכבר היו מי שהתעניינו בנימוס חטטני אם יש בעיות כל שהן, וסיפרו כבדרך אגב על רופאים המתמחים בדבר. כשניסיתי לחקור את רותי למניעיה להעלאת הנושא דווקא עתה, השיבה כי אין כאן עניין מיוחד. פשוט, אמרה, תקתוק השעון הביאולוגי מתחיל להישמע. וגם אתה השתמשת במונח הזה של שעון ביאולוגי, כשדיברנו עליך ועלי. חיי ה נישואין שלנו, טענ, יציבים מספיק כדי לשאת את הנטל הנוסף – ואולי גם שיגרתיים מספיק כדי שנכניס בהם תבלין חדש.

אותו לילה, ביקשתי שהות למחשבה. למחרת, כששבת לנושא, עניתי כי ברור לי שאני רוצה בילדים נוספים, וברור לי שאני רוצה בילדים שהם שלך ושלי. אלא שאיני בטוחה כי השעה כשרה עתה להרפתקה הזאת. אני בירושלים, ואתה בתל אביב, והבחירות בפתח.

איני יודעת גם כיום, איזה חלק מהתנגדותי היה לנימוקים שהעליתי בפניך – ואיזה משקל היה ליחסי עם רותי. אלא שאתה, שלא ידעת כמובן דבר וחצי דבר אודות הנימוקים מן הסוג השני, גילית הבנה לטיעונים שהעליתי. "אולי את צודקת", אמרת לי, מניח את ידך בחיקי, מסיע אותה במעגלים על בטני כמו שאני כל כך אוהבת, שעה שאנו יושבים צמודים על הספה בחדר המגורים, הטלוויזיה מרצדת בתמונות אילמות של מהומות דמים במהדורת מבט שאת קולה השתקנו. "רק שתדעי, כי אני מצידי מוכן, ובעוד זמן לא רב אולי גם אבקש זאת ביתר תוקף, ולא אסכים לדחיה".

אצל רותי החלו הדברים מסוגיית הגיל. היא לא דיברה בפירוש על ילד מגוטמן – אלא על ילד בכלל. כאילו היתה זאת מטרה בפני עצמה, מנותקת מכל שאר הדברים שבחייה.

אחר צהריים אחד, פחות משבוע לאחר השיחה איתך, סיפרה לי רותי על מכרה ממכרותיה, שהרתה מחוץ ל נישואין וילדה זה עתה בת. המכרה הזאת, סיפרה רותי, לא התכוונה לכך מלכתחילה. לרותי לא היה מחוור אם אותה חברה נכנסה להריון על מנת ללחוץ על בן זוגה לשאתה – או אולי היתה זאת תקלה, ואזהרת הרופא כי הפלה נוספת על אלה שכבר עברה עלולה למנוע ממנה להרות בעתיד היא שהביאה להחלטה הסופית. רותי, מכל מקום, החלה בהצגת שאלה היפותטית, בנוסח "נניח שאני נכנסת עכשיו להריון". אחר כך אמרה, כי למעשה אין טעם לשחק במיקריות. "אם אני צריכה לחשוב על העתיד, וברור לי שגוטמן לא יינשא לי, אני צריכה לחפש במהירות חתן – או לעשות ילד ללא נישואין. להתחתן אוכל אולי גם אחר כך, להרות לא נותרו לי שנים רבות. ואני לא מתכוונת לוותר על החוויה הזאת".

שאלתי אותה, אם היא אומרת לי שעלי להתכונן לתפקיד דודה מיוחדת, והיא השיבה, כי בכל מקרה לא תבוא אל איש בדרישות כל שהן. ההריון הוא הריון שכולו שלה, והילד יהיה ילדה שלה, ואין זה משנה עם מי היא מבלה במיטה. "אין קשר בין ילד לאורגזמות". אני זוכרת היטב את המשפט הזה שלה, שהפתיע אותי בבוטות שהייתה בו, אותה פירשתי כהתרסה כלפי. איני זוכרת מה היה באותו יום שהרגיז אותי עוד קודם לפגישה, אבל לאחר המשפט הזה נפניתי ללכת, שעה שהיא משדלת אותי כי לא התכוונה לפגוע בי או להפחית מערך מערכת היחסים שביננו. כששאלתי, נרגזת, מה אם כך לדעתה יש ביננו, המתיר לה להציגני במצב כזה, התרגזה גם היא, מטיחה כי אולי אין ביננו אלא זיונים. בפעם הראשונה השתמשה במילה הזאת, על בוטות הרחוב שבה, מחוץ לסערת המיטה.

אחר כך, מצאנו עצמנו עוסקים במרץ במה שביננו, מסכימות כי תהיה הגדרתו אשר תהיה – טוב לנו בו.

חודשיים או שלושה אחר כך, חשתי כי חלף זמן ארוך יחסית מאז מועד מחזורה החודשי האחרון של רותי. לא שקיימתי מעקב מדוקדק אחר עונותיה, אלא שמפעם לפעם הייתי מודעת להן, למתח הקל שאפיין אותה בימים שלפני, לדחיה העדינה של נסיונותי לקחתה למיטה.

כששאלתי את רותי אם אין מועד המחזור שלה מתעכב יתר על המידה, לא היה בי חשד קל שבקלים מה עתידה התשובה להיות. את השיחות, הראשונה בטבריה והאחרונה בדירתה, בנושאי הורות מחוץ ל נישואין, תפסתי עד אותו רגע כתיאורטיות בלבד. אלא שרותי נטלה את ידי והודיעה לי בשקט החלטי, כי יש אכן איחור – וכי הוא מתוכנן. שאלתי, מתפרצת, אם לא היתה לי לפחות הזכות לדעת, והיא השיבה כי אין כאן עניין של זכות או ידיעה. ההריון הזה הוא עניינה שלה ואין היא חייבת על אודותיו דין וחשבון לאיש. או אז, הבזיקה בי פתאום ההכרה, כי זה למעשה ילדו של גוטמן, והיא השיבה בקשיחות קרה כי אין זה משנה. גוטמן, או מישהו אחר, ובלבד שהיא האם. האמירה הזאת שלה על "מישהו אחר" נתפסה אצלי ברגע הראשון כעניין שבלהט הדיבור. הרי לא ידעתי שיש מישהו אחר. וכששאלתי ישירות האם היה מישהו כזה, היא הממה אותי בתשובה. "כן. ואני לא מתכוונת להגיד מי זה".

ניכר בה, כי התכוננה לשיחה הזאת כהלכה, מרכיבה טיעוניה בסדר מדוקדק, משננת מילותיה מראש, חוזה את שאומר. אני מצידי מצאתי עצמי נאלמת, נזקקת לטונים גבוהים בהעדר ניסוחים של ממש. מרומה. כשקמתי לצאת, טורקת מאחורי את הדלת, אוזני מצלצלות מהדף האוויר בחדר המדרגות הצר, נזכרתי לפתע גם בנסיעה לגרמניה, ובלילה המטורף בקלן.

אותו ערב, חזרתי לתל אביב כשאני נוהגת כאחוזת אמוק. התאונה שהביאה אותי לכאן, לכתוב את הדברים האלה, ראויה היתה שתתרחש בנסיעה ההיא, שהרי ראשיתה של ההחלקה שריסקה אותי אל מעקה הביטחון בשיחה בביתה של רותי. אלא שהתאונה לא ארעה באותו ערב, גם אם הייתי קרובה אליה יותר מאי פעם. מסיבה שאינה ברורה לי עד היום בחרתי לנסוע אותו לילה בדרך הישנה, לא על הכביש המהיר. ירדתי במחלף לטרון, ופניתי משם דרך המנזר, לכיוון רמלה. בישורת הדרך, שבין המנזר לעליה המפותלת אל משמר איילון, יצאתי לעקיפה, לוחצת את הדוושה מלוא מהלכה אל רצפת המכונית. לפתע, הופיע מולי רכב כחול, מהבהב באורותיו, מתאמץ להודיעני כי אני נמצאת במסלולו, בנתיב התנגשות בלתי נמנעת. צפצוף צופרו היכה באוזני, מתחזק לשיא שעה שחלף לצידי, בעוד אני נדחקת ומשתחל אל הנתיב העושה דרכו לתל אביב, והצופר הולך וגווע שעה שבעליו ממשיך בנסיעתו ופניו לירושלים. נהג המכונית האמריקאית שאת דרכו חסמתי שעה שחזרתי למסלולי, צופר גם הוא, ובמראה אני רואה אותו מנופף באצבעו, ואחר כך מצמידה לרקתו, אות לשגעוני.

הכמעט תאונה הזאת מרעידה את בטני, משבשת את אחיזתי בהגה. אני מאותתת, מאטה, ויורדת לשוליים, לארגן את מחשבותי. רותי עתידה ללדת, ואני איני יודעת את ילדו של מי תלד. האם משנה לי את ילדו של מי תלד. האם הייתי רוצה בילד משלי. והאם זהו ילדו של גוטמן, או של הגרמני מקלן, רעיון עליו אני חושבת עתה לראשונה. והכאב בשיפולי בטני אומר לי כי עם כל חלקי נוסף המצטרף אל חייה של רותי – אני נדחקת הצידה.

לרגע עצמתי עיני, מנמנמת, וכבר אני רואה עצמי בדמיוני יושבת בחדר ההמתנה של בית החולים הדסה בעין כרם, תחת שלט האומר "בדיקות אבהות". גוטמן לימיני, לשמאלי אותו גרמני שמשום מה איני זוכרת עתה את מראהו אלא את עובדת גרמניותו בלבד, ורותי ממתינה על ספסל אחר, תינוק עטוף בידיה, ואחות מגלגלת עגלה שעליה מזרקים גדולים, מלאי נוזל אדום, ושמות שלושתם על שלושה מהם, ושם התינוק על הרביעי. ואיני מבינה למה בעצם הם זימנו אותי לכאן.

שעה ארוכה אחר כך, אני מניעה את המכונית, ומשתלבת בתנועה – שהדלדלה לאחר שעות השיא של סוף יום העבודה, ובעצם היא לעולם דלילה כאן, מאז נחנך הכביש המהיר. אני חוזרת הביתה, ומתבצרת מתחת לשמיכה בתואנה בדויה של כאב ראש. אתה אינך חושד, ואני כמעט שרוצה לזעוק באזניך. עכשיו, נותרת רק אתה.