מישהו מהמגבית היהודית המאוחדת מבקש מכבוד השר גוטמן לפגוש תורם שמן. רוברט גולדמן, עם שיזוף של עשרה מיליון דולר בשנה, לא תרם עד לפני כמה שנים ולו גם סנט אחד למגבית. מספרים שבאחד מביקוריו בארץ אמר שהיה מעריך יותר את המפעל הציוני לולא היה מבוסס על שנור. אחר כך, כמו בטרגדיה יוונית או ברומאן רומנטי – שניהם, אגב עיקר כוחם בהיותם גדולים מן המציאות – ניחתו עליו המכות. תחילה, הודיע בנו בכורו, כי הוא חוזר בתשובה. כיוון שהבחור הגיע אל היהדות לאחר הצמחונות, הזן בודהיזם ופעילות ענפה בתנועת המחאה נגד המלחמה בווייטנאם, היה מי שחשד, כי גם ההתחרדות הזאת לא נועדה אלא למנוע מעצמו את השירות בסייגון. קשה לאמר שהדברים הועילו לגולדמן בעסקי המתכת שלו, שצבא ארה"ב הוא אחד מלקוחותיו העיקרייים. אחר כך, נישא אותו בן בשידוך, וניתק קשריו עם המשפחה לחלוטין. בין דירת הגג במנהטן, הצופה אל הסנטראל פארק, ובין דירת המרתף באיזור החסידי של ברוקלין ניהלו ארבע שיחות טלפון קצרות במשך חמש שנים. בכל אחת מהן התבשר גולדמן על הולדת נכד או נכדה. הבן החזיר המחאות מתנה שנשלחו אליו מבלי שיטרח לפדותן. בלש פרטי ששכר האב דיווח, כי מי שאמור היה לרשת מיליונים מתקיים בחסדי הכולל.

עתה, תלה גולדמן תקוותיו בבנו השני. תחילה התנהלו הדברים על פי התסריט. הבן נכנס לעסקי אביו, ועשה חייל. כשנישא לעורכת דין גויה ממוצא נורדי, קיבלוה גולדמן ואשתו כבת. גולדמן אמר שמבחינת הממוצע הוא בסדר. בן דתי ובן נשוי בנשואי תערובת. שלוש שנים אחר כך, יצא הבן השני מבקתת הנופש שלו באפלאצ'ים, שם שהה עם רעייתו, ונמצא לאחר יומיים ירוי בראשו. העתונים דיווחו על תאונת צייד. המשפחה הסתירה את המכתב.

בשלב הזה, נעשה גולדמן ציוני נלהב. תרומותיו למוסדות ומפעלים ציבוריים בישראל ניתנו ביד רחבה – ושלטי ההנצחה נשאו את שם בנו. כמו בתשובה לתפילתו, כמעלה קרבנות שמנחתו נרצתה, נטש בינתיים הבן המתחרד את הכיפה, הקפוטה ואת אשתו הדתיה, וחזר אל בית הוריו. מחצית השנה לאחר מכן עבר להתגורר עם אלמנת אחיו הבכור. ציניקנים אמרו, כי כל שעשה עשה כדי לקיים מצוות חליצה.

את הסיפורים על גולדמן שמעתי מפיו של גוטמן, בנסיעה לירושלים וממנה, יום לאחר הפגישה. גוטמן הפליג בניתוח הפסיכולוגיה של מי ששוכל את בנו, ומתמכר למפעל אחר. "את מבינה", אמר לי, ולא ידעתי אם על גולדמן הוא מדבר או על עצמו, "חיים שלמים אתה מטפח ילד, שאתה מקווה שיעשה את כל מה שאתה לא הספקת בזמנך, שילמד מכל הטעויות שאתה עשית – ואז יום אחד הילד הזה מת, ואתה אפילו ילד חדש אינך יכול להוליד. ואפילו יכולת, אינך רוצה. כי מי לידך יתקע שלא תעבור את הדברים האלה פעם נוספת, ואתה יודע היטב שאין בך כוח לפעם נוספת. ואז אתה שומע את תפילת האשכבה, על המעשים הנותרים אחרי האדם, ואתה אומר לעצמך, שאם לא באנשים, אם לא בבנך – אולי יהיו באמת אלה מעשיך שיחיו אחריך. ואתה מתמכר לפעילות, כמו שגולדמן מכור למגבית".

כשהגענו למשרד, בסיום אותה נסיעה, ביקש ממני גוטמן להיכנס לחדרו, מורה לרותי שלא להפריע, ונועל מאחורינו את הדלת במפתח. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז התחלתי לעבוד בלשכה שבה נעשה שימוש במפתח הזה בנוכחותי. גוטמן ניגש לשולחן העבודה שלו, הוציא ממנו תיק גדוש נייר, שהגומי האוסף אותו מתוח עד גבול ההתפקעות. "קחי, תקראי, ותגידי לי מה דעתך", אמר בקיצור. באותו טון שכבר ידעתי לזהות בו את ההנחיה לשתוק – ולבצע. היו שם גזרי עתונים, תרשומות בכתב ידו שניכר בהן שנעשו בחטף, וגם דפים סדורים היטב שנכתבו בקפידה, כאילו הועתקו מתוך טיוטות קודמות.

שניים או שלושה עמודים אל תוך החומר, התברר לי שהוא כותב כאן סוג של סיפור על אנשים שהוא מכיר, שגם אני מכירה רבים מהם. ויש בסיפור הזה היבט ביוגרפי ברור. כשסיימתי לקרוא, לאחר ימים אחדים, שאלתי אותו מה לעשות בחומר הזה. התשובה שלו הפתיעה אותי: הוא ביקש ממני לשמור עליו, על מנת שנעבור עליו ביחד. בהזדמנות המתאימה. וגם החומר הזה נכנס למגירת האופטימיות, של כל הדברים שהבטחתי לעצמי לטפל בהם בעתיד הבלתי מוגדר, והגיע לכאן. הוא השתמש בשמות בדויים – שהמצלול שלהם איזכר את האנשים האמיתיים אליהם התכוון. אני משבצת את השמות המלאים, שהרי איש מלבדך ומלבדי לא ייקרא את הדברים, ומעתיקה עכשיו את הסיפור באופן מסודר – בגוף שלישי, ולא בגוף ראשון, שבו השתמש גוטמן בנקודות מסויימות. כי בעצם זו תכלית הכתיבה שלי: להכניס סדר לחיי. לחיינו.