איני יודעת כמה פעמים הייתי בביתה של רותי. לאחר השבוע השני או השלישי, חדלתי לספור. עם הזמן, הכרתי את חדריה וארונותיה באותה מידה שאני מכירה את חדרי ביתי שלי. כאן המגבות, וכאן הסבון, וכאן לוח הנתיכים, שאחד מהם פקע ערב אחד, מותיר אותנו בחושך, נהנות מאור הנרות עד כי אנו ממשיכות ומתעלסות לאורם בלבד גם לאחר שתיקנה רותי את הנתיך. הצעתי לה לסייע במלאכה הפשוטה הזאת, והיא ענתה בהפגנת עצמאות, כי זו מלאכתו של בעל הבית, מתקנת עצמה מיד בחיוך ללשון נקבה. בעלת הבית. "גבר שדופק מסמר", המשיכה – "הוא בעל הבית או בעל מלאכה. ואת בוודאי שאינך לא זה ולא זה: לא גבר ולא בעלת הבית".

הבעלות שהפגינה כלפי ביתה שלה נראתה תמיד בעיני מופרזת משהו. פעם, כשאיחרה להגיע למפגש שקבענו בדירתה, מצאתי עצמי יושבת לסירוגין על המדרגות ובמכוניתי. כשהופיעה, מתנצלת בקיצור על האיחור שלא יכלה להימנע ממנו, שאלתי עוד בחדר המדרגות אם לא הגיע הזמן שיהיה בידי מפתח לדלת דירתה. רותי הרצינה, והשיבה בלאו תקיף. מסירת מפתח, אמרה לי אחר כך, היא הצהרת שותפות בבעלות. מרגע שיש בידייך מפתח – את חופשיה לבוא ולצאת כרצונך. "חוץ מזה", הוסיפה, "אשה המוסרת מפתח מתקרבת למעמד אשה מוחזקת. ואני איני אשה מוחזקת. לא שלך ולא של גוטמן. ולעולם לא אהיה".

סנטתי בה, שואלת אם גם לגוטמן אין מפתח, והיא השיבה רצינית, כי את הוויכוח הזה עברה גם איתו בזמנו. "אם הייתי קרובה אי פעם בחיי לתת למישהו מפתח – זה היה לגוטמן. אל תשכחי, שהוא סידר אותי בדירה הזאת, ובחיים בכלל, אם לא בכסף – לפחות בקשרים. חוץ מזה", הוסיפה, מזמינה תגובה, "תארי לעצמך אותך עם מפתח מפתיעה כאן את גוטמן, או אולי מצב הפוך. מפתח יקבל מי שיהיה שותף מלא בחיי, ולא אורח בהם". ולאחר שניה הוסיפה "או שותפה, כמובן". ואני תהיתי אם יש רמז באמירה הזאת, אלא שהעדפתי שלא להמשיך ולבדוק, ושמתי עצמי כבלתי נרמזת.

@

הפסיכולוגים ניזונים מחלומות, אוהבים אותם. מאז פרעה מחפשים האנשים פשר לחלומותיהם, ומי שמצליח לשכנע בתאוריה שהוא מציע, הופך משנה למלך, כיוסף בשעתו. וכיוון שאני עסוקה במסע של גילוי עצמי, אני מתכוונת לדווח כאן ועכשיו על חלום. נראה לאן יגיעו הניתוחים המתוחכמים.

החלום הזה רודף אותי ימים רבים, אולי משום שאיני זוכרת את ראשיתו. הוא מתרחש שעה שאני יושבת בודדת אל מול שולחן אוכל גדול מימדים, מאלה המיועדים לשנים עשר סועדים או יותר. אלא שבשעת ההתרחשות מוקף השולחן הזה במסעדי כסאות גבוהים המטילים צילם על מפה לבנה וכלים ערוכים, ותו לאו. אני נוגסת בדבר מה, אולי כריך, שכן איני זוכרת עצמי אוחזת בסכין ובמזלג, ולפתע אני מגלה כי אחת משיני נשמטה ממקומה והיא מתגלגלת לי בפי יחד עם המזון הלעוס למחצה. כך, פשוט, ללא כאב, ללא דימום. אני יורקת את שבפי, בודקת באצבעי ומגלה חלל בחזית הלסת העליונה, מקום שחותכת גדולה היתה אמורה להיות קבועה בו, היתה קבועה בו מאז צימחו שיני אי שם בכתה ב'. עתה, אני לוחצת באצבע לחיצה קלה ביותר על שן שכנה, וגם היא מתגלגלת החוצה. ללא כאב, ללא דימום, למעשה אף ללא שורש. וכן הלאה, עד שאני יורקת מפי מחרוזת שיניים שהיו מושלמות לחלוטין לו אך היו קבועות במקומן הנכון. אלא שכולן ללא שורש, כולן אינן אלא חזית בוהקת שמעל לפני השטח. אני חשה אל הראי, ומגלה כי שפתי שקעו פנימה, אל פי, ופני מכווצות כפני זקנה שלא התקינה את תותבותיה במקומן.

אחר כך, אני בוחנת את אחת מפניני השיניים שזה אך פלטתי. לבנה, שלמה, ללא סדק. אני הופכת בה בין אצבעותי, מנסה ללמוד כיצד היתה מחוברת ללסתי, שהרי אין לה שורש, ומדוע נפרדה ממנה, שהרי אין בה פגם. עוד אני ממשמשת בה, מעבירה ציפורן בסדק זעיר שגיליתי בחזיתה ולא היה שם קודם, ולפתע היא נבקעת כאילו היתה ניצן פרח, ומתוכה עולה ושופעת פקעת סיבים לבנה. ואיני מבינה כיצד נדחסה הפקעת הזאת, המזכירה במשהו פקעת כותנה אל תוך נפח השן. ואני משתאה כיצד יכלה החזית המושלמת של מה שהיו שיניי להיות שבירה כל כך, רכה כל כך בתוכה, פנימה.

לא פעם תהיתי מהיכן ירד עלי החלום הזה. בימים שחלמתיו לא חשתי בשיני, וממילא לא הייתי בטיפול רופא שיניים ולכאורה לא היה מה שיעורר את החלום. או אולי קשור החלום בפחד המקנן בי מפני הזיקנה. לפעמים אני מקנאה במי שמתו צעירים, והם זכורים במיטבם. והזמן הופך אותם שלמים יותר וטובים יותר מכפי שהיו בפועל. "אילו רק הספיקו לממש את שחלמו". ומי ששורדים וממשיכים לחיות וגם לחלום – יודעים שיצטרכו ללמוד להתפשר. ולפעמים, החלומות עוברים בירושה. מדלגים מאדם לאדם, מדור לדור. ולפעמים מי שיורש חלום אינו יודע מי הוליד אותו, ובזכות מה ירש אותו. ופרטי החלום אינם בהירים בראייה ראשונה – והוא שב וחוזר ומחלחל, עד שהוא מתבהר יותר, והוא מאיר את המציאות באור אחר, חדש. ולעתים הוא בכלל יוצר מציאות חדשה.

@

איני מאמינה בניתוק מוחלט. אני מאמינה שאנשים המצויים בתהליכי התבוננות אל תוך עצמם – קל וחומר במקרה שלי – אסור להם שייתנתקו לחלוטין משיגרת החיים אליה הם עתידים לחזור בסופו של דבר. ועדיין, השילוב שבין התאונה ובין ההתרחשויות ביננו, יצר ניתוק כזה. בימים הראשונים כאן נמנעתי לחלוטין מצפיה בטלוויזיה, על מנת לבנות את הניתוק המרחף, שבו אני מתבוננת בעצמי ובעולם מעמדה חיצונית. עכשיו, הסדרתי קבלת עתון ישראלי אחת לשבוע. שלא כהרגלי בתקופת העבודה עם גוטמן, אני מדלגת לחלוטין על החדשות והמדורים הפוליטיים. מעדיפה להתעמק במדורי הספרות, התרבות והספורט. פיני, טען באוזני כשהמתין פעם לתדרוך עם גוטמן, ש"רק שם יש חדשות אמיתיות. הפוליטיקה חוזרת על עצמה ומה שהיה הוא שיהיה". ובעצם, למה שאתעניין במה שמתרחש מעבר לתחומי המוסד הזה?

עלי להודות, כי לא הייתי מודעת לנחרצות הניתוק שאני גוזרת על עצמי, בוודאי שלא לפסקנות שבו, עד שלא התקדמו הימים והעמקתי לצלול אל תוך הלימבו הזה. אנשים מאמינים היו בטח מדברים על חשבון נפש. קראתי באחד המקומות סיפור שצף ועלה בי ממש כרגע. הודי אחד, שנשאל פעם על ידי בן המערב מה יש לעשות לנוכח פני העולם כפי שהם, ענה, כי השאלה הזאת היא שאלה מערבית טיפוסית. בהודו היו שואלים לא 'מה לעשות' אלא 'מה להיות'. מבחינות רבות מאד, זו השאלה שלי היום.

אני של אחרי התאונה, אני שתפגוש גם אתה כנראה בתוך שבועות ספורים, איני האישה שהיכרת. בדרך כלל, כמעט שאיננו חשים בשינוי החיצוני החל באנשים קרובים אלינו, כאלה שאנו רואים מדי יום ביומו. שיער מלבין, מידלדל, קמטים נחרצים, אך רק כאשר נופל לידינו תצלום מתקופה אחרת, אנו תופסים את שעשו השנים. שינויים שבנפש קשים עוד יותר לתפיסה. אין הם מתרחשים בן לילה. זרעי מה שעובר עלי כיום ניטעו בי לפני זמן רב. השאלה אם הייתי מודעת להם, אם הבחנתי בראשית נביטתם – היא כבר עניין אחר. אדם הרי נוטה לבחור ולראות את מה שהוא חפץ בו, להתעלם מאותם פרטים בתמונה שאינם תואמים את ציפיותיו.