חשוב שתבין את זה. עבורי, היתה העבודה אצל גוטמן יותר ממשרה. הרגשתי שאני קרובה אל דופק העניינים, ולא הייתי נכונה להחסיר פעימה. מי שסבל מכך היה ללא ספק אתה, עוד לפני פרשת רותי, וידעתי זאת, כמעט מן השבוע הראשון לעבודה. אלא שלא הייתי נכונה לוותר ולוא גם על יום אחד של השיכרון הזה. תחילה, היתה ההתמכרות מוחלטת. רצון להוכיח את עצמי שחבר עם תחושת שליחות. גוטמן ידע לזרות את הפלפל היכן שצריך, לדרבן לעבודה. באותו כישרון נדיר של מפקד יחידת שדה מובחרת, גיבש סביבו חבורה שהיתה נכונה ללכת עבורו באש ובמים.

מדי בוקר, בכניסה למשרד, הרגשתי שאני חוזרת הביתה. למקום שאליו אני שייכת. חלק מהנאמנות הזאת השיג גוטמן כשיצר תחושה של אנחנו מולם. אנחנו, המפלגה, מול המפלגה האחרת, שרוצה לחסל את כל שהישגנו. אנחנו, הלשכה, מול המשרד המנוון, אפילו שהניוון מנוהל תחת ידיו ועל ידינו ממש. אנחנו, אנשי גוטמן, מול המפלגה, שאינה מבינה את המצב לאשורו, אינה קוראת כתובות על הקיר, אפילו הן משורבטות כבר באותיות של קידוש לבנה. כמו אלה של הכרזות בהפגנה במפעל הטקסטיל בדרום.

ברור היה שעיתוי השביתה במפעל הטכסטיל קשור בבחירות הקרבות. המפעל הזה פירנס את העיירה הזאת משך שנים. מיום שעברה הרשות המקומית לשליטת האופוזיציה, לפני פחות מארבע שנים, השתמש ראש המועצה במפעל כסמל לניגוח הממסד. הם משלמים משכורות רעב, ומחלקת הרווחה של המועצה צריכה לטפל בתוצאות, היה מטיח באוזני עתונאים ותושבים.

מזכיר מועצת הפועלים – קרוע בין נאמנותו לעיירה ולשולחיו, בוועד הפועל – שמר על טון מינורי, יודע כי בכל אופן בו יתפתחו הדברים, השגים לא יירשמו במאזנו.

גוטמן, שהטיפול במפעל היה מסור למשרדו, ביקש ממני לנסוע לשם, להתרשם מהדברים. לאותו יום בשעות הצהרים נועדה הפגנה ברחוב הראשי של העיירה, וגוטמן לא סמך במיוחד על הצילומים בטלוויזיה. ההפגנה הכי אנמית צוברת תאוצה כשמדליקים זרקורים ומפעילים מצלמות. הנסיעה כולה היתה אמורה להיות לפחות בחלקה הראשון אינקוגניטו. בשביל לראות הצגות, אמר גוטמן, אני יכול לנסוע בעצמי. אחרי ההפגנה הורה לי גוטמן להיכנס לשיחה עם מזכיר מועצת הפועלים, שהוא מאנשינו. בשום פנים, הזהיר, אל תסתבכי עם ראש המועצה.

יש מידה רבה של פיוט עצוב בשמות הרחובות בעיירות הפיתוח. את כל מידת הדימיון הנעדרת מתבניות הבתים הסתמיות, מן המרכזים המסחריים הכעורים, שאתה יכול להעבירם מעיר לעיר מבלי שיורגש הבדל אלא בפני בעלי העסקים, ריכזו כנראה בוועדות השמות. משהו עם ניחוח תנ"כי, מיטב פירות הארץ ועציה ברחובות חסרי צל. שמות פרחים ססגוניים בפינות בניינים אפורים מוזנחי חצרות. הרחוב הראשי עשוי להיקרא בשם השגור בספרי היסטוריה – או להוות מחוות הוקרה לצה"ל ולאחד מחיילותיו. כך או כך, השמות חוזרים על עצמם, ובעצם גם העיירות. אפילו האנשים, דומני, הם העתקי שיכפול אלה של אלה. דהויים, בלתי שייכים. תבנית נוף מולדתם, שמשעלו לישראל או אף נולדו בשוליה, כמו היטשטשו קמריו ושיפועיו.

בפעם הזאת, מתנהלת ההפגנה ברחוב הרצל, הולכת אל בניין המועצה המקומית. אני זורמת עם הקהל, מקשיבה לכרוז המלהיב את הרוחות בקריאות קצובות "לחם עבודה". מעטים בלבד מצטרפים אליו. רוב האנשים תוקעים עיניים בקרקע, וצועדים במתינות, משדרים חוסר נוחות מעצם ההשתתפות בהפגנה בנסיבות שנכפו עליהם. עצובים. אדם אחד, בשנות הארבעים שלו, שיניו מבהיקות בסתימות הזהב הבלתי מוסווה, הולך לצידי. "את יודעת", הוא פונה אלי לפתע, במבטא רוסי, משהוא מבחין במבטי, מזהה את זרותי למקום, "אצלי זה יום עצוב מאד. באתי לפה ישר כשעליתי לארץ. וחשבתי שיש לי מקום. ועכשיו לוקחים לי אותו".

למועצת הפועלים אני נכנסת רק כדי לצאת ידי חובתי. בירושלים אני מדווחת לגוטמן שהעניין חמור מכפי שנראה. לא שורפים צמיגים ולא סוגרים את העיירה, אבל ההפגנה השקטה של אנשי עבודה מפחידה אותי יותר מאלה הרעשניות. אלה אמורים היו להיות המצביעים שלנו. גוטמן מהנהן ואומר שבמפלגה לא יבינו זאת.

והיו כמובן אלה שהיו מסוגלים להבין. גוטמן קרא להם "האידאולוגים של המפלגה", והם קראו לו, גם אחרי שנים שבילה במערכת, "הצנחן". כשהיה פוגש אותם, אחד או שניים בכל סניף, אחדים בישיבת מרכז, היה נזהר בכבודם, ואחר כך, בדרך הביתה, היה מפטיר משהו על ניתוקם מהמציאות. מצד שני, אמר, מפלגה לא יכולה בלעדיהם – ולא יכולה בלעדי. אנחנו שני חלקי האני שלה, שצריך לשמור על שיווי המשקל שלהם. אני זוכרת איך בעיצומה של ישיבת מרכז, שאל אותו אחד מהם בקריאת ביניים מדוע בכלל בחר ללכת למפלגה, למפלגה הזאת דווקא, והוא השיב בהסבר מפורט על הצורך בעשיה, בתרומה לחברה. "אבל מה עם הרעיון!", זעק אותו חבר, עד שהיסו אותו היושבים סביבו, וגוטמן המשיך והפליג בשלו.

פעם, פנה אל גוטמן עורכו הצעיר של ירחון "לליבון בעיות התנועה", וביקש מאמר בחתימתו אודות החברה הישראלית על פי תפיסת עולמו. סופו של דבר, מצאתי עצמי כותבת את עיקרו ורובו של המאמר הזה, כשגוטמן עובר עליו ברפרוף, ושולחו לפרסום. בחתימתו כמובן. אני הרי לא הייתי לו אלא צל. ללא קיום עצמאי משלי, הולכת אחריו. כמה מהטיוטות התגלגלו איתי לכאן, ואני מרפרפת ומשחזרת.

"מאה שנה ויותר אחרי מארקס", כתבנו, "שבעים שנה אחרי המהפכה הקומוניסטית, צריך אולי להכניס עדכונים ושינויים בטרמינולוגיה המלווה אותנו כל השנים האלה. המארקסיזם – ועימו הסוציאליזם, נולדו בעקבות המהפכה התעשייתית. כיום, אנו עומדים בעיצומה של מהפכה אחרת, מהפכת המידע. משמעות תוצאותיה של זאת, השינוי באורחות חיינו שהיא עתידה להביא, אינם נופלים מאלה של המהפכה התעשייתית. המהפכה התעשייתית אופיינה בהצבר של הון ואמצעי יצור, בידי קבוצה מצומצמת. משמעות ההצבר הזה היתה כוח. שליטה מוחלטת בתהליכים הכלכליים והחברתיים. העידן שאנו עומדים בו מוליד הצבר מסוג חדש: הצבר מידע. וכמו בעידן התעשייתי, מי ששולט במידע, מי שמסוגל לעשות בו מניפולציות, לתעל אותו כרצונו – שולט למעשה בחברה".

אני חושבת שגוטמן אהב את העניין הזה. עובדה שאחר כך היה משתמש במובאות מן המאמר ברבים מנאומיו, עד שלא היתה ברירה אלא להתריע באזניו כי הוא עלול לחזור על עצמו בפני אנשים שכבר שמעוהו. "כדי לחדד את הבעיה", המשכנו, "אנו מדברים גם על התפוצצות המידע. הידע האנושי מכפיל עצמו בפרקי זמן הולכים וקצרים, ומשמעות ניהול המידע, בכל תחום שהוא – הולכת וגדלה. לא לחינם כוללת ההגדרה המודרנית של הדמוקרטיה את חופש המידע כאבן יסוד של השיטה כולה. על מנת שיהיה טעם כל שהוא לזכות ההצבעה המוקנית לכל, יש לבססה על מידע חופשי, שהוא תנאי הכרחי לכל החלטה פוליטית". אני חייבת להודות, שהופתעתי מן הקלות שבה אישר את הדברים האלה, כבר בקריאה ראשונה. אחרי הכל, גוטמן גדל בצבא, בדור אחר, ולא הייתי בטוח שיאהב את מושגי חופש המידע שהבאתי איתי מהאוניברסיטה.

"המדינה הולכת ומתערבת יותר ויותר בחיי אזרחיה, מתוך רצונה להרחיב את קשת השירותים שהיא מעניקה; והתוצאה המעניינת אותנו היא צורך הולך וגדל של האזרח באינפורמציה אודות פעולותיה של המדינה, הרעיונות המדריכים את נבחריו. התקשורת, על כל כליה, הופכת איפה מכשיר חיוני לפוליטיקאי ולבוחר כאזרח. הראשון זקוק לה על מנת להעביר את מסריו – השני תלוי בה על מנת שיוכל לעצב את עמדותיו, על פי המידע שהיא מזרימה אליו. התקשורת היא עורק חייה של הדמוקרטיה, וכאשר העורק הזה מסתייד, או נחסם – אנו צפויים להתקף".

אחרי הפסקאות הכמעט קבועות האלה, היה בא הרכב משתנה של דברים, בזכות החינוך בכנסי מורים, או ההתפתחות הטכנולוגית בכנסי אנשי מקצוע, או התקשורת והדמוקרטיה, בפני קהל מעורב, שיש סיכוי שיהיו בו עתונאים. והיה גם הקטע אודות האתגרים המשתנים של המפלגה, שהיא כספינה המתאימה את מהירות שיוטה ואת נתיבה לתנאי הים, לאופי המטען ולמהות היעד.

כשישבתי פעם בשורה האחרונה של אולם סניף בירושלים, מאזינה בחצי אוזן לגוטמן, הממריא בדבריו הרחק משם, התיישב לידי אדם אחד, שהגיע באיחור, ואת שמו איני יודעת. הדבר היה בחורף ירושלמי, ותנור החשמל הסמוך לשולחן שמאחוריו עמד גוטמן והרצה את דבריו לא חימם אלא את חלקה האמצעי של השורה הראשונה. ואף על פי כן, באו לא מעטים לשמוע. רובם, הבחנתי, לא צעירים, מכורבלים במעילי צמר. והיו גם צעירים בודדים, יושבים בקבוצה, אחד מהם בדובון, שכותפות הקצונה שלו הפוכות כלפי גוף המעיל. "אני מכיר אותו מהצבא", אמר לי שכני לספסל האחרון, אינו מודע כנראה לקשר שבין גוטמן וביני. ומכיוון שאת נאומו של גוטמן כבר שמעתי, חקרתי היכן נפגשו, מעשה נימוס. "היה המפקד שלי ב- 48', ואחר כך במילואים. לקח אותנו ללטרון, וכבר אז דיבר באותו ביטחון. ואנשים מאמינים לו. גם כשלקח אותם ללטרון האמינו, והאנשים שהאמינו לו נשארו שם, מתים. ואף פעם לא האשימו אותו, למרות שאם זה היה קורה ביום כיפור היו ממנים ועדת חקירה. ובכל פעם שאני בא לשמוע אותו, אני שואל את עצמי אם גם הוא מאמין לעצמו, אם הוא כל כך בטוח. או אולי הוא תמים. או אולי צבוע".

משתמה ההרצאה, קם אותו אדם ופנה לדרכו, מוותר על פרק השאלות והתשובות. למחרת סיפרתי לגוטמן מקצת הדברים שאמר, נמנעת מלהזכיר את החלק של לטרון, מדגישה את הערכת הביטחון העצמי, מוותרת על הספקות. אלא שדווקא גוטמן היה זה שאמר-שאל בקול רם. "ואולי הכל בא כדי לכסות על סימני השאלה".

בכל התקופה הזאת, ואנחנו מדברים על חודשים שלפני הנסיעה לגרמניה ועוד זמן לא ארוך אחריה, אני מנהלת חיים כפולים ומטורפים.

אני נוסעת מדי יום בין הבית ובין רותי, גונבת כמה דקות כאן, מנסה לפצות שם. כשאני עורכת ביום שישי אחד פרחים על השולחן, אתה שואל אותי בהלצה על איזה חטא אני מנסה לכפר השבוע, ואני כמעט שנופלת ומספרת את שעל ליבי. אלא שאני יודעת, כי וידוי יגרור את השאלה הבלתי נמנעת, את הצבת הדרישה להחליט. ואני הרי איני מוכנה להחליט, ובעצם, כפי שאני אומרת פעם ביני לביני, מה רע לי. זה אינו יודע – וזו אינה לוחצת, למעשה אינה מעלה כלל את הנושא לשיחה. כאילו אך טבעי הוא, שאנו יוצאים את המשרד באותה שעה – אך תמיד במכוניות נפרדות, לצורך הזהירות – נפגשים בביתה, מתנים אהבים וכבר אני מתלבשת ועומדת לנסוע אל עיר אחרת, אל בית אחר, אל איש אחר.

אני מצידי, איני שואלת את רותי בעניין גוטמן. בכלל, מערכת היחסים שבין רותי ובינו הולכת והופכת כמעט לטאבו עבורנו. לעתים, אני תוהה אם עודה מתראה עימו, אלא ששוב, אני חוששת מן השאלה הנגדית, ומן השיחה העתידה להתפתח. ושוב, מדוע שאדאג. במשרד, מכל מקום, איני מצליחה לאתר כל סימן, ממין זה או ממין אחר, למצב היחסים שביניהם. לא שיש בכך משהו, שהרי לולא סיפר לי פיני על כך אי אז, בראשית ימי בלשכה, לא הייתי מבחינה בדברים בעצמי. אלא שאני הרי מוחזקת בעיני עצמי כמי שאינה מסוגלת לקרוא ולהבין בדברים האלה.

תחשוב על קזינו. אתה יושב מול שולחן רולטה, או בלאק ג'ק, ומנסה לחשב מה הסיכויים שלך לזכות. אתה מתחיל עם מה שיש לך בארנק. לא הרבה אולי, אבל לפחות שלך. הרי עבדת על מנת להשיג את הכסף הזה. ואז אתה אומר לעצמך שמי שלא לוקח הימור לא יכול לזכות, נשאר במקום שבו הוא עומד. לא שרע לך במקום הזה, אבל בכל זאת – הסיכוי למשהו טוב יותר, יותר גדול, לא נותן לך מנוחה. ואז אתה קובע לעצמך סכום הימור מסויים. עד כאן אתה יכול להרשות לעצמי להפסיד. ואתה מחליף כסף לאסימונים בשווי הזה. עכשיו, אתה צריך להחליט. הימורים גדולים, כאלה ששניים או שלושה סיבובים לא מוצלחים שלהם מחסלים את כל הסכום שבידיך – או משחק שקול, בשולחנות שההימור המזערי בהם נמוך – וכך גם הרווח. ואז אתה משחק. אם הרווחת בהתחלה, אתה נסחף יותר ויותר. עובר אולי לשולחנות יקרים יותר, לא ממהר לקופה, על מנת לצאת עם יותר מכפי שנכנסת. הרי הלילה הוא ליל המזל שלך, ולמה לעצור במחצית הדרך. ועם רווח של עשרים או שלושים דולר על השולחן מולך, אתה כבר בונה לך את חלומות הטיול מסביב לעולם, והווילה שתבנה לכל אחד מהילדים שייוולדו לך, בהרצליה פיתוח.

עכשיו, שים לב לעיקר. בכל הזמן הזה, אתה הרי יודע היטב שהסיכויים פועלים נגדך. כלומר, סיכויי הרווח של הקזינו גדולים מסיכוייך, ובסופו של דבר הסטטיסטיקה חייבת לעבוד לטובתו. אתה חייב להפסיד. אלא שאתה משוכנע שהמקרה שלך שונה. שאתה תהיה אותו אחד לאלף הלועג לסטטיסטיקה, ויוצא כשכיסיו מלאים. וחוץ מהחלומות הגדולים, ישנה ההנאה מעצם ההימור. מהצביטה הזאת בבטן בכל פעם שהגלגל מסתובב, בכל פעם שהקרופיה מושך קלף והופך אותו מולך. אלא ששלוש או ארבע שעות – ומאה, מאתיים או חמש מאות דולר אחר כך, אתה יודע שהסטאטיסטיקה ניצחה גם הפעם.

בנסיעה לאירופה, עברתי במונטה קרלו וראיתי את האנשים האלה. ערב אחד, החלטתי שאני חייבת לעצמי את החווייה הזאת, והקציתי לעניין 100 דולר. שיחקתי מתון מתון, הרווחתי פה ושם – והפסדתי בסופו של דבר עשרים או שלושים דולר. אמרתי לעצמי שזה לא נורא, אם לקחת בחשבון שתמורת המחיר הזה ביליתי ערב שלם. ואז, בדרך לקופה, נכנס בי משהו. עברתי ליד שולחן רולטה, ובהחלטה של רגע שמתי את כל האסימונים שנותרו לי על הצבע השחור. לא ישבתי ליד השולחן, למרות שהיה כיסא פנוי לפני. פשוט, הטלתי את האסימונים מעבר למסעד הכסא. איני יודעת כמה זמן מסתובב גלגל רולטה עד שהכדור נעצר באחת מגומות המספרים, אבל אותו סיבוב היה הארוך בחיי. לא מפני שלא הייתי נכונה להפסיד את הסכום הזה מלכתחילה – אלא שעכשיו, בדרך לקופה, הוא כבר היה הרי שוב כולו שלי – וכל ההתלבטות שקודם להימור הראשון חזרה אלי. אחרי כל הזמן הזה, נעצר הכדור. שחור. ואני אספתי את הכמות הכפולה של האסימונים, ומיהרתי לקופה.

כמה וכמה פעמים חשבתי על הלילה ההוא, על הימורים ומהמרים בכלל במהלך העניינים עם רותי. הנה אני, שיש לי הכל, מהמרת ומסכנת את מה שיש לי. ותורת הסיכויים אומרת כי ככל שהדברים נמשכים – גדלה הסבירות לכישלון, לחשיפה. אלא שאני המשכתי להמר, כאילו הייתי משוכנעת כי אני מחוסנת מפני הפסד. ונהניתי מן השעות בהן זכיתי, ונהניתי כנראה גם מתחושת ההימור. מן העמידה מולך, מן התהיה אם אכשל בסופו של דבר.

באיזה שהוא מקום, זה גם הוסיף משהו ליחסים ביננו. מבלי שתדע כמובן, התקיימה בינך וביני, מצידי בלבד, שוב אווירת זהירות ודריכות וקשב: גישושים של ימים ראשונים. הייתי דרוכה לאותות שבפניך יותר משעקבתי אחריהם בשנות השיגרה שלאחר עידן החיזור הראשון. האזנתי לצליל קולך, מנסה לאתר כל נימה. וגם אם תכלית הדריכות וסיבת ההאזנה היתה שונה מזו שידענו פעם, יש תמיד משהו מחמיא בתשומת לב שאתה מגלה. ואני מכירה אותך מספיק כדי לדעת שהוחמאת.

אני מתחילה לחשוב שיש בי משהו מתאוות ההימורים. שאני נהנית מהסיכון לא פחות מכפי שאני נהנית מן הרווח. אני נהנית לבחון את יכולתי להצליח במערכת תנאים שאין לי שליטה בכולם, נהנית לראות אם אצא מן המצבים אליהם אני מתמרנת עצמי פעם אחר פעם.