ההולנדית שראתה את מריה הקדושה שאלה אותי על אזכרת נשמות ונרות נשמה, שראתה פעם את האנשים מדליקים קודם הצום.

הוריו של אורי, שהיה החבר הראשון שלי ונהרג במלחמת יום הכיפורים מתעקשים לערוך את האזכרה על פי התאריך העברי, וכיוון שאני יושבת במקום הזה אני מוצאת עצמי פטורה השנה מן ההליכה לקרית שאול. אני זוכרת שבערב יום הכיפורים כמעט שנתפתיתי לחפש אותך בטלפון, לשיחה קצרה. רציתי לשאול אותך אם לדעתך אני צריכה להתקשר אליהם. אין לי מושג למה, אבל נהניתי להעביר את ההחלטה אלייך. אלא שאחרי זמן התברר לי ששיחה קצרה ביננו אינה אפשרית. אנחנו צריכים הרבה זמן, ממש כשם שאני צריכה הרבה דפים. יערות שלמים ייכרתו – והנייר לא יכיל את כל שיש לי. וכך עבר לו היום, והסתיים הצום, והנושא כמו נשכח.

זו איפה השנה הראשונה שבה אני נעדרת מן האזכרה. הזמן, יגידו הוריו של אורי בוודאי, משכיח ממי שמשכיח. אלא שאני איני שוכחת. כמו שאיני שוכחת את התאונה. מתחת לאבן ההיא, בקרית שאול, צריכות היו הרי לנוח עצמות אחרות. לולא הוא שם – אולי גם אנחנו לא היינו מכירים, והייתי איתו. ואיני יודעת האם הייתי כותבת את הדברים אליו, או שהכל היה אחר.

אורי ואני היינו זוג לכל אורך התיכון. בראשית הצבא נפרדנו ללא ריב, יודעים שאם וכאשר נשוב להיות יחד – זה יהיה על מנת להינשא. בסופו של דבר, אני נישאתי לך – והוא נישא בראשית 73' לאחרת, שאותה הכיר שבועיים לאחר שנפרדנו. מאמו, שפגשתי בחנות הירקות השכונתית, הבנתי שעבר את המלחמה עצמה ללא פגע, וישב עם מחלקת הצנחנים שלו מול סואץ, מעברה השני של התעלה. יומיים קודם לכן קיבל חופשה, וסיפר להוריו אודות שיירות האספקה לארמיה המצרית המכותרת, שאת תוכנן הופקד לבדוק. כמות אדירה של קרטונים מלאי קופסאות שימורים ובהן פול מצרי, סיפר, מנסה לחשב כמה אנשים ניתן להזין בכמויות האלה, וכמה משעמם תפריטם. ומה לו מלין על קופסאות הלוף שבמנות הקרב.

מפיו של חבר משותף, שמעתי על יומו האחרון של אורי. אותו חבר, אמור היה לצאת בנסיעה מנהלתית, אל צומת צח ומשם לגשר היבשתי. עשרות רבות של קילומטרים של כבישים ישרים, כאילו נמתחו תוואיהם על החול בידו הנחפזת של שרטט מפות שאינו נפרד מסרגלו. מרצה מטעם קצין חינוך ראשי היה אמור להיות מובא עד הגשר על ידי יחידה בפניה הופיע, ואורי ואנשיו היו יעדו הבא. למחרת בבוקר היה המרצה אמור לטוס בחזרה, מן השדה שבפאיד. ליד הג'יפ, ביקש אורי לתפוס את מקומו של החייל המלווה. "אני זקוק לאיוורור דחוף", אמר. "לזוז קצת. לראות כביש ולא את הבתים האלה". שעה וחצי אחר כך, ירדה הפגזה מצרית על איזור הצומת. אורי – עדיין בלי המרצה, אליו לא הספיק להגיע, כיוון שהתעכב בשקם בפאיד – נהרג, והיה לחלל האחרון של הפלוגה במלחמה הזאת.

מעולם לא סיפרתי לאיש את הדברים האלה, בוודאי שלא להוריו של אורי. אחד או שניים מאנשי הפלוגה, שהיו עדים לחילופי הנהגים בג'יפ, אמרו לי בלווייה שהכל עניין של מזל. החבר המשותף שחייו ניצלו סיפר לי שפגש במסיבה מישהי שהתיימרה לקרוא בכף היד, וקבעה כי ב-73' מת ונולד מחדש, כאיש אחר. מבחינתי – אפשר לאמר זאת על כל גבר ישראלי בגיל גיוס שעבר את המלחמה ההיא, ובעצם על ישראל כולה, שמתה ומאז היא אחרת. מעניין מה יראו בכף ידי.

באחת האזכרות האלה, בקרית שאול, חשבתי פתאום על כל המדינה שכמו מרוכזת ברדיוס של חמישה קילומטרים מסביב לחלקה הזאת. שכונות יוקרה של ותיקי צבא קבע, שנולדה כשיכון ובתיהם מפנים מקומם לווילות של מתעשרים חדשים בצהלה וברמת השרון, ובית ספר חקלאי בכפר הירוק, ששוב אין פונים אליו אלא מי שנדחים מבתי ספר אחרים, או ילדי הורים גרושים הזקוקים לבית. ושדות תות ופרדסים שבעליהם ממתינים שיפשירו אותם לבניה, כדי שיוכלו לממש רווחים, ופועלים ערבים עובדים בהם. ופועלי בניין ערבים בני שש עשרה ובני ששים עומדים לא רחוק מכאן, ליד האיצטדיון הלאומי ברמת גן, מתנפלים על כל מכונית מאיטה, אולי יימצא בה מי שישלם להם שכר יום עבודה. ונווה שרת נאבקת בעזובה אנושית של מה שהיה פעם מעברה והפך לשכונה אלימה בשולי העיר, ולא רחוק מכאן שלוחות חרדיות של בני ברק. והכל ברדיוס של פחות מחמישה קילומטרים, והכל מסביב לחלקה הצבאית. והיא הולכת ומתרחבת, ממלחמה למלחמה, מתקרית גבול לתקרית גבול, ובעוד שנים אולי תכסה את כל המקומות האלה. חלקה במקום טוב באמצע. מקום טוב באמצע החיים למות בו, אלא שאין מוות טוב. יש אולי מצבים של כמעט מוות, שהם מצבים של התגלות פנימית. משהו שהיה עובר אולי על נביאים לאחר שהיו הולכים במדבר ימים רבים, מותשים מחמת החום והבדידות. הארה חד פעמית. ולפתע נחשבים בעינך דברים שהשגת פחות ופחות. ודברים אחרים, שאת העיסוק בהם דחית, מקבלים משמעות חדשה, הופכים להכרח.