יותר ויותר אני מתחילה להטיל ספק בתכלית ישיבתי כאן לצורך הכתיבה הזאת. דווקא משום שאני מוצאת עצמי מכורה לשעות הכתיבה – שעה בבוקר, עוד בטרם התלבשתי ועד ארוחת הבוקר, ושעה אן יותר בערב, כשאני חוזרת מהטיפולים ועד שהשינה נופלת עלי, הדברים מתחילים להימאס. או שאולי מה שנמאס עלי היא הפיזיותרפיה האינסופית שבין לבין. אני רוצה לנטוש כבר את הלימבו שבו אני מרחפת כאן, מנותקת מהחיים. אולי אעזוב על מנת לבקר את מקום התאונה, או אל תאונה אחרת, שתעלה הפעם טוב יותר. או שכל הכתיבה הזאת אינה אלא טכס וודו שבו אני מעלה באוב את עצמי. אני, שאין ביני לבין הדת ולא כלום, טכסים מכל מין, אינם מדברים אל ליבי. ובכל זאת, אני ממשיכה לכתוב, בטקס היחיד שאליו התמכרתי, של מילוי הדפים האלה. מחכה להארה פנימית או לסימן חיצוני עלום, בדבר הדרך שבה אני עתידה ללכת מכאן ואילך.

נדרשו לי כמה וכמה שבועות מאז שיצאתי לדרך החתחתים הזאת של הכתיבה – והפנמתי בעצם שאולי לא נועדה אלא על מנת לספק לעצמי סוג של שעון פנימי. קבעתי שבתום סיפור הדברים כולם אשוב לארץ, יהיה מצב הרגל אשר יהיה. ואין לי מושג האם מישהו ייקרא אי-פעם את הדפים האלה, ומה אספר לו או מה יידע על הנסיבות שהובילו לכתיבתם.

בכלל, יש רגעים שהזמן המדוייק שוב אינו משמעותי: יש דברים העוברים במרחב ובזמן כשהם מנותקים לחלוטין ממגבלות הפיזיקה. חלומות, למשל, הם כמובן דוגמא טובה למעברים כאלה.

כך, זה זמן מה איבדתי, מרצוני שלי את חשבון הימים, והנה אני מגלה היום כי אלה ימיו האחרונים של אוקטובר. אין עימי לוח שנה עברי, ולפיכך איני יודעת באיזה תאריך אנו עומדים על פי הלוח הזה. לפני עשרה ימים, או אולי היו אלה שבועיים, חל יום הכיפורים. גיליתי זאת דרך מקרה, מתוך שידור בטלוויזיה המקומית, והחלטתי לצום. אין כאן כמובן בית כנסת, וגם אילו היה – לא הייתי הולכת אליו. מוזר, אבל דווקא אישה נוצריה אחת, ששוהה במלון ומעמדה בלתי ברור לי, שבין אורחת ובין עובדת, שמספרים עליה כי כנערה ראתה את מריה הקדושה ליד לטרון, הזכירה לי גם היא באותו יום את עניין הצום, חקרה אותי איך אני חיה עם אלוהים שלי. אמרתי לה שאני פוגשת אותו לעתים נדירות ביותר בבית הכנסת. היא גילתה התעניינות במנהגים היהודיים, ואמרתי לה שאני משערת שאף אחד לא יתנגד אם תשתתף בתפילה, במקרה שהיא מזדמנת לאמסטרדם ולבית הכנסת הפורטוגזי שם.

בערב הזה, נזכרתי בבית כנסת רפורמי שאליו הזדמנתי ביום כיפור אחר, במהלך נסיעה עם גוטמן לארה"ב. לידי עמד יהודי אמיד וערירי, לא צעיר, שבא בערוב ימיו אל הארץ המובטחת, מקווה לטוב. אחר כך, על הספסל החביב עליו, צופה אל הכביש הראשי שהמכוניות הנוצריות נוסעות בו כבכל יום, סיפר לי פעם עד כמה התאכזב כשהגיע לישראל מתוך כוונה להשתקע שם. "חשבתי – אמר – שכל ישראל חברים. שמישהו מהשכנים יתעניין בשלומי. אלא שכמו בניו יורק, גם אצלכם, בירושלים. הבן אדם יכול למות באמצע הרחוב ואיש לא ייגש אליו". הוא למוד ניסיון בעניין הזה. לאחר שמעד בביתו, בירושלים, שכב יומיים מתאמץ להגיע אל הטלפון או אל הדלת. סופו של דבר, מצאו ילד, שבעט בכדורגל מבעד לשמשת המטבח והלך לחפש אחריו.