הימים הבאים במשרד, היו תרגיל דו-צדדי מבריק. משמעת עבודה הדוקה, קורקטיות שאין כמותה – ומבוכה של מה עושים מכאן והלאה. יום יום, בדרך מהבית לעבודה, חיפשתי ניסוחים. פתיחה אפשרית לשיחה. אלא שאיך את פותחת שיחה שאינך יודעת כיצד את רוצה שתיגמר? יום יום, בדרך מהעבודה, חזרתי אל קטעי השיחה שבכל זאת התקיימו. מחפשת משמעויות כפולות בניסוח, בתנועת הגוף, במבט בעיין. לא כלום.

בתוך ימים אחדים הגעתי למסקנה כי היא מעדיפה להחליק את העניין כאילו לא היה. שתי נשים אחרות היו שם בטבריה. שתי נשים אחרות היו בחדר, במיטה, במקלחת, לומדות זו את גופו של זו, מציגות את עצם פרטיותן על מנת להניח שידיים חדשות, שפתיים ולשון שלא טעמו מעולם יחדרו אל קודש הקודשים של הפרטיות הזאת.

ואם לה טוב בכך – בוודאי שלי זה נוח. חוויה חד פעמית, ללא תוצאות, ללא אחריות, ללא קשר אל הדברים שאחריה. חלומה הגדול של כל אישה שהתלבטה אי-פעם בסוגיית מיניותה. אני הרי נהנית מהגוף שלך – ממש כשם שאתה נהנה משלי. אלא שאז, ביום רביעי שבו היה גוטמן מבלה את עיקר זמנו בכנסת, נותרנו שתינו במשרד, והיא נכנסה לחדרי. "אני חושבת", אמרה לי, פותחת דבריה כממשיכה שיחה שראשיתה התנהלה אך עתה, "שהגיע הזמן שנשוחח". קולטת את הידרכותי עוד לפני שביטאתיה במילים, עוד לפני שהגיעה אל שרירי פני, הוסיפה בנשימה אחת "לא כאן, כמובן". היה משהו קר, עסקי, טון אופייני לראש הלשכה שבה, כשכריזה עובדה. "הערב, אצלי בשמונה".

העובדה שהיא זו שקבעה, היא זו שהחליטה, הקלה עלי. הודעתי לך, שמואל, כי הדיון בכנסת מתארך, ואני לנה באופן נדיר אחד המלונות שיש להם הסדר עם המשרד. הסיפור הזה התקבל כמובן מאליו, כאילו אין בכך דבר יוצא דופן. כשאת משקרת בפעם הראשונה, את חשה כאילו כל אדם העובר על פנייך רואה את השקר חרוט על מצחך. את בטוחה שמי שמתלחש – מתלחש עלייך. שעוד מעט ויסגיר אותך. משוכנעת שתעשי טעות. שאיזו שהיא מערכת עלומה של שכר ועונש המפקחת על הסדר בעולמנו תדאג לחשוף קלונך. את מתרגלת את סיפור הכיסוי, מנסה לוודא את אמינותו. השקר הראשון, קטן ככל שיהיה, הוא הקשה ביותר. אחר כך, הכל זורם. דבר עולה מתוך דבר, וסיפור כיסוי מתוך קודמו, בא בקלות.

אחר העבודה הלכתי למלון. עצבנית כמו בתיכון, לפני פגישה ראשונה. מילאתי אמבטיה ושכבתי בתוכה עד שהתקררו המים, ושוב מילאתי אותה במים חמים, מנסה לרכז את מחשבותי. לא כלום. בשש וחמישים זינקתי למעלית, מצאתי חנות מכולת, וכייוון ששוב לא נותר בידי זמן לקרר את היין, בחרתי באדום. ההגדרה הזאת, של הגיע הזמן שנשוחח, לא הרפתה ממני. כמו לפני יום הורים בכתות הנמוכות, כשאני יודעת כי המורה עתיד לחשוף בפני אבי או אמי מעללים אודותיהם לא ידעו דבר.

דירת שלושת החדרים הקטנים של רותי, במושבה הגרמנית, היתה העתק פחם של בעליה. טיפוח יעיל של מי שהניחה כבר מאחוריה את שלב דירות הסטודנטים חסרות הזהות, שאינך מתקשרת אליהן מתוך שאת יודעת כי לא תאריכי לשבת בחדריהן יותר משנה או שנתיים, והיא דואגת עתה למקום משלה. את קיר חדר המגורים מעטר הדפס ממוסגר של תומרקין. במקום בו חצצה בעבר דלת זכוכית בין חדר המגורים למרפסת, שנפלשה על מנת להגדיל את המרחב הדחוס קמעה של החדר, הותירו קורת עץ עירומה בשלושת רבעי גובה החדר, ממנה משתלשלים מאחזי עציצים שזורים במקלעת חבל לבן. העציצים – רובם ככולם שרכים, מושלמים במבנה עליהם ובצבעם, עד כי אני מתגנבת על מנת לוודא כי אינם מלאכותיים.

עציצים, צריך לאמר, הם מן הדברים שאני מגלה אותם כעדות נאמנה לאופי בעליהם. הם דורשים טיפול מתמכר, וכדרכם של מי שמבקשים טיפול שכזה – הם מענישים אותך על כל הזנחה, בעלה שמוט או בנבילה מוחלטת. הם סלחנים פחות מגינה, רגישים יותר לשיכחה. גם אתה הרי אמרת לי פעם שעבורך עציץ הוא כציפור בכלוב. לא במקומו, חסר תועלת. כבר בפעם הראשונה שבה תכננו בשיחה שלאחר התעלסות את בית חלומותינו, מכורבלים בשמיכה אחת, אמרנו כי יהיה מוקף בדשא רחב, ובעצים נושאי פרי. שום עציץ, שום דבר מפריע, שאין בו תכלית.

המטבח בביתה של רותי מסודר וקטן מכדי שישמש לבישולים של ממש. רק בהזדמנויות מאוחרות הרבה יותר ראיתיה מלהטטת בשני המטרים של משטח השיש. ספרי בישול אחדים ערומים על המקרר, ואני מבחין בהם מחדר המגורים, שם אנו מסבים על כורסאות נמוכות גב. רותי, פניה נקיות מאיפור, לבושה בג'ינס ובמיזע מעוטר בשם ובסמל אוניברסיטה אמריקאית, בהופעה נינוחה, שאיני מכירה מן המשרד. היא מתחילה והיא מהוססת משהו, בדברים של מה בכך, ענייני עבודה, שואלת אם מצאתי את ביתה על פי ההדרכה שנתנה לי בקלות. אחר כך, היא נפנית למטבח, ושבה משם עם שתי כוסיות ארוכות רגל בידה האחת, חולץ פקקים בשניה. אני, שעד אותה שעה לא אמרתי משפט שלא נגזר משאלה מצידה, שלא התחייב מן הכיוון אליו ניווטה את השיחה, מוזגת כדי מחצית כוסה, וכמו בלי משים משהה ידי על ידה שעה שאני מוסרת לה את הכוס. ללא מילה נוספת אנו חבוקות זה בזו, ידי בשדיה, ידה במפשעתי, יונקות שפתיים. רותי מתעשתת ראשונה, נפרדת מעלי, נסוגה צעד או שניים לאחור ואומרת לי כי הזמינה אותי על מנת לשוחח, לא על מנת לחזור על מה שאירע בטבריה. אני עונה לה, שמצידי אין בעיות, ואני מוכנה לשוחח על כל דבר.

אחרי שתיקה מהוססת, שואלת אותי רותי אם אני אוהבת את בעלי. ניכר בה, שהתכוונה תחילה לאמר שמואל, ורק בתוך הגיית הדברים החליטה להימנע מהשם המפורש. אני, שהתחבטתי בשאלה הזאת לא מעט בשבועיים האחרונים, משיבה שאתה בעלי, ושאני כאן. אני זוכרת שבאותו רגע, לראשונה בחיי התקשיתי להשתמש במושג "בעלי", בשל משמעותו הקניינית. כמעט רציתי לומר שאתה "אישי", עד שהחלטתי שמשלב הסגנון הזה אינו הולם את המקום. איני אומרת לה יותר מזה לא משום שאני מבקשת להתחמק מתשובה, אלא משום שהתשובה השלמה אינה מחוורת עד סופה אפילו לי, ביני לבין עצמי. חוץ מזה, אני שואלת בקול רם, מה זאת אהבה. עכשיו מבקשת רותי לדעת אודות חיי המין שלנו. האם שכבתי איתך מאז אותו לילה בטבריה. שכבתי. ואיני מספרת לרותי על הבדיקה הדקדקנית שערכתי מול המראה, סמוך לשובי הביתה ולפני שבאתי אליך, לוודא כי לא נותרו אותות מפלילים של ליל אהבתנו חרותים בבשרי. עתה, מתמקדת החקירה בשאלה האם אני עושה את הדברים האלה – לראשונה היא אומרת "להיות עם אישה", ו"בגידה" – לעתים קרובות. כמה פעמים שכבתי עם אחרים מאז נשואי. אני מזהה בקולה את הצורך בהבטחה מצידי כי היה כאן אירוע מיוחד. זו הפעם הראשונה שלי עם אישה בכלל, אני אומרת לה – וזו הפעם הראשונה שבה התעלסתי עם מישהו שאינו אתה. וזו האמת לאמיתה. כמה וכמה שנים של התנהלות בתחומי המסגרת, אם נביא בחשבון גם את תקופת החיזור שקדמה ל נישואין.

בהמשך, מתמקדת רותי בניסיון לעמוד על דמותך, לברר את אופייך, לראות את תמונתך מבעד לעיני שלי. היא שואלת – ואני משיבה, ובתוך כך אני מוצאת כי אין כמעט מבחן חמור יותר לזיכרון, לכושר ההתבוננות, מאשר הצורך לתאר דווקא את הדברים הקרובים לך ביותר, שאת רואה אותם יום-יום.

אני נאבקת באוצר המילים שלי על מנת להעביר לרותי תמונות מוכרות לי, כמו היו מובנות מאליהן. אני מתוודה בפניה, מפרקת את מערכת היחסים שביני לבינך כפי שלא עשיתי מעודי. הוגה ואומרת דברים שעד אותה עת לא התקיימו אלא בירכתי תודעתי. מעולם, למשל, לא אהבתי את האופן שבו אתה מזנק מהמיטה בבוקר, מבלי להתייחס אלי, השוכבת שם לצידך. או את ההסתודדות שלך עם אמך כשאנחנו מגיעים לשם.

השאלות האלה, המראה שהציבה בפני רותי בעצם סקרנותה, משילים מעלי הרבה מהיום יום, מחייבים אותי להתבוננות פנימה, אל עצמי, שלשכמותה לא הייתי מוכנה עד אותו יום.

החשיפה הזאת נולדה אולי בשל היפוך סדרי העולם ביחסים שבין רותי וביני. ראשית – העניין הזה של להיות עם אישה. חדוות הגילוי הראשוני המהולה במתיקות של האסור – ואסור פעמיים. אסור בגללך, ואסור בגללה. והיה גם ההיפוך שבאופן ההכרות. בדרך כלל, אדם נפתח אל אדם בהדרגה. הכרות הופכת אולי לתהליך חיזור, והמידע שכל צד מספק נועד לשרת את הקשרים ברמתם כפי שהיא ברגע השיחה, ולקדם אותה אולי אל הרמה הבאה של האינטימיות. אלא שאצלנו, הקדימה המיטה את הדיבור. וכייוון שנחשפנו שם, בלילה בטבריה, כפי שנחשפנו – צריכות היינו לסגור את פער ההכרות שביננו. סגירה שכזאת, אינטנסיוויות של יישור קו, דוחסת אל שיחה אחת את מה שנעשה לרוב משך תקופה ארוכה של התוודעות הדדית מתונה. מנגנוני ההגנה שלך רגישים פחות, אולי משום שכבר היית במקום אליו מוליכה השיחה הזאת.

"לא", אמרה לי רותי לפתע כסוגרת עניין, מבלי שאשאל כלל את השאלה, מבלי שאעלה את הנושא, "אנחנו לא נשכב היום. את אוהבת את בעלך, ואני איני מתכוונת להיכנס בינכם. לך ולי אין מה לתת זו לזו. איני מצטערת על שהיה בינינו בטבריה, גם אם אולי הייתי צריכה לחוש צער, או, בגלל איזו שהיא סיבה מטופשת, הייתי צריכה לחוש בושה. יש לדברים האלה שבין דינאמיקה משלהם, והם קורים. אבל עכשיו, כשאנחנו מכירות זו את זו יותר, כשאנחנו מתוכננות ומודעות למה שעשוי להתרחש – אסור שניסחף שוב. התירוץ של מקריות לא יעמוד לנו. אם נשכב שוב, ואחר מה שהיה שוב איני יכולה להוציא את זה מכלל אפשרות, אם כי איני רואה סיכוי של ממש לכך, נעשה זאת מתוך תכנון ומתוך כוונה".

אותו ערב, נפרדנו כידידות. כאילו עיקרנו את המטען שנשאנו ביננו מזה שבועיים, או אולי מן היום בו הגעתי ללשכה. בימים שלאחר מכן עבדנו בצוותא, במן הרמוניה מושלמת. גוטמן שעיניו בראשו, העיר שמשהו בלשכה השתנה. "הומות זו אל זו כשתיים יונים", העיר פעם בבדיחות, ולא ידע לאלו שיאים הרקיע דופקנו לנוכח הערתו. בשעת ערב מאוחרת, לאחר השיחה עם רותי, שבתי אל בית המלון, אספתי את חפצי וירדתי למרות הכל לתל אביב. הופתעת לראותני, נלהב מן ההסבר שלא יכולתי לבלות את הלילה בלעדיך. בעצם המשכב אותו לילה, זנחת את העברית ונסחפת, ואני ידעתי לראשונה בחיי את התחושה המיכאנית של מי שעושה אהבתה רמיה. אתה, אין צורך לאמר, עדיין התלהבת מהנאמנות שבנהיגת הלילה שלי, לא חשת דבר וחצי דבר.