"ימי חמישי בערב הם הגרועים ביותר".

מאותו ערב על הטיילת בטבריה אני זוכרת במיוחד את המשפט הזה. בקבוק היין שחלקנו ביננו כוס אחר כוס, ריח הכינרת ויותר מכל, אולי – ההרגשה המיוחדת של לילה בעיר אחרת, רחוק מן הבית, רחוק מכל מכריך, חשפו בפני רותי אחרת. פחות משרדית, פחות קפדנית בברירת מילותיה. פחות בטוחה.

ימי חמישי בערב הם הגרועים ביותר. לפנות ערב, את יושבת בבית, ממתינה לטלפון שיציע לך משהו לעשות בערב הבא, בליל שבת. הכל רק לא להישאר בבית. וכשהטלפון מבושש לבוא – יוצאים אל אחד משדות הצייד.

בימי חמישי אחר חצות, מנסים את המפלט האחרון. אותו ספק מועדון ספק מסעדה בפאתי העיר, עם אמן מליגה נמוכה העושה כמיטב יכולתו המוגבלת בסחיפת הנוכחים לשירה בציבור. העיין בולשת, מחכה למבט, מייחלת לרמז. שוק הבודדים – ההזדמנות האחרונה. גם הדרישות – והמחיר – יורדים. הכל רק לא להישאר לבד בסוף השבוע. הכל רק לא להמתין ביום שישי אחר הצהריים לטלפון של הרגע האחרון, ממישהו שבחר בך כמפלט של אין ברירה, אחרי שכל מי שעמדו לפנייך ברשימת העדיפויות שלו כבר היו תפוסות, או אולי אחרי שמי שקבע עימה תחילה ביכרה בסופו של דבר אחר על פניו.

הביקור הזה בבית שאן – המשיכה רותי – דווקא ביום חמישי, ולמרות הטענות שלך, הוא הזדמנות מצויינת עבורי לצאת לשבוע מנוחה משוק הבשר, ממירוץ העכברים הזה. מי יודע, אולי בכלל עדיף שאפרוש. בחצי השני של שנות השלושים, אני כבר כנראה מבוגרת מדי, משכילה מדי ובעלת הכנסה ואמצעים ממוצעים מדי, מכדי שמישהו על סוס לבן יבוא ויעדיף אותי על הפרגיות הצעירות הנכנסות למחזור מדי יום.

אחר כך, במבט בוהה אל סירות הדייגים המרצדות באור קלוש על האגם, דגים בעלי תעוזה קופצים אל פיסות הפיתות הצפות סמוך למזח, מקום שהושלכו עבורם בידי ילדים, החלה לטוות את רעיון הילד. להרות, ללדת, לגדל. אינני יודעת אם ומתי אמצא גבר. אינני יודעת אם כשאמצא אוכל. בגילי – זו כמעט ההזדמנות האחרונה.

הדברים היו מנוסחים טוב מדי, מובנים ושגורים על לשונה. ברור היה כי אין זאת הפעם הראשונה שהיא מגלגלת את הרעיון, לפחות בינה לבין עצמה. תהיתי מה מצאה לה להביאם בפני, בשיחה ראשונה שאנו מקיימות למעשה.

כעבור דקות ארוכות של מונולוג, מלווה הערות של כלום ומחוות הנהון מאשר מצידי, התעשתה רותי, התנצלה על ההתפרצות. הסבירה שזה עניין של השילוב בין השעה, היין והיום הקשה שעבר עלינו. ביקשה ממני, השביעה אותי לשכוח את שאמרה. הבטחתי לה, והלכנו בחזרה אל המלון, יודעים כי דברים אינם נמחקים בקלות שכזאת, שהצצתי הערב אל תחומים שלא נועדו לי.

היא לא היתה שיכורה, ואף על פי כן שיחקנו בדרך משחק חיבוקים, כאילו אני תומכת בה, שומרת שלא תיפול. היה בי איזה שהוא רצון להוסיף חום של מגע, לחגוג את הפתיחות המפתיעה שביננו. מגע ידידותי. לא מיני. אחר כך, כשפתחתי בפניה במחוות לצון אבירית את דלת חדרה, היא הרצינה, והציעה שאכנס. כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר לעשותו. האפשרות היחידה הנגזרת מהדברים כפי שנאמרו.