אני כותבת את הדברים בהמשכים. היום הוא היום השלישי למעשה מאז התחלתי לכתוב – ושוב אני מגלה שאני מסתובבת במעגלים. בכל מקרה, הערב יש לי צורך בפילוסופיה ברמה כבדה יותר. בעצם – זה כבר עניין של כמה ימים בהם נוצר הטקסט הזה.

אתה יודע, שלפני שהחלטתי ללמוד כימיה, שם נפגשנו, רציתי בעצם ללמוד תיאטרון וקולנוע? אבא שלי הזדעזע מעצם הרעיון, ושנינו יודעים לאן בסופו של דבר הלכתי.

כיום כולם עושים קולנוע: האמנות מתאימה עצמה לקצב החיים, ומה שהיה טוב לימיו של מיכאלאנג'לו, שוב אינו תופס במציאות של המאה העשרים. בכתביו של לאונרדו מצאו תרשימים לבניית צוללות, וגם משהו המזכיר הליקופטר. אבל לוא היה הליקופטר בנמצא שעה שצייר את המונה ליזה, מרחף מטרטר בשמי איטליה, ודאי היה נגרע הרבה מהשלווה האלוהית שעל שפתי הג'וקונדה.

כיום כולם עושים קולנוע, בקצב של עשרים שוטים בדקה. האחים רייט השלימו את ניתוק העולם מן הארץ אליה היה האדם קשור בטבורו, אותה עבד, והביאו אותו אל השחקים בהם אמור היה האלוהים להימצא. כשלא נמצא שם, יצאו לחפשו בחלל. אחרי שהזניקו השניים בקיטי הוק את מנוע הבנזין שלהם לאוויר, שוב לא היתה עוד כל ברירה בפני מי שרצה לבטא את עצמו, ליצור מתוכו מהות חדשה. האמנים של ימינו הם המהנדסים – ובמאי הקולנוע. רק האחרונים מסוגלים לתרגם משהו מן המציאות אל סרט צלולויד ברוחב כך וכך מילימטרים, המסתובב במהירות של כמה עשרות תמונות בדקה.

הטלוויזיה, אגב, היא שתחסל כנראה גם את הקולנוע, כמו שחיסלה את הפוליטיקה ואת הפוליטיקאים שהיכרנו לפני היותה. היא מחבקת את הפוליטיקאי, היא מחבקת את הקולנוע, והופכת אותם לחלק ממנה: שטוחים, שטחיים. אבל זו הערה צדדית, שאינה קשורה לעניין העיקרי שלפנינו.

פנטאסטי. פעם היה אמן מבלה שנים מחייו מול כן ציור בניסיון להעלות על הבד פרט טפל של מציאות יומו. אילו צריך היה לצייר כך כל אחת מאלפי תמונותיו של סרט אחד בינוני, היתה המלאכה מעסיקה את כל גדולי הציירים משך כל חייהם. בעצם, גם את הגדולים פחות, עד לזוטרים שבהם. אמני כל הזמנים התאחדו. האמנות מתאימה עצמה לקצב החיים. כשאני מנסה לתאר לעצמי את אמנות הדורות הבאים, אני מתעוררת לצליליה של ססמת פרסומת בת 15 שניות. על ארבעה מסכים סביבי מוקרנים קליפים לעידוד המכירות, והתיקרה מוארת בניאון של שלט חוצות ראוותני. האמנות של המאה העשרים היא הפרסומת. קצרה, קולעת, ובטרם תספיק לפנות ממנה היא אומרת את כל שיש לה לאמר. כל מה שיש לה לאמר אינו הרבה, אך בלי ספק – הוא כל שביכולתך לקלוט.

הבזקי השפיות של המין האנושי הולכים ומתקצרים, וכך גם יצירות האמנות שלו. הרומאנים פינו מקומם לסיפורים קצרים, ומלחמה ושלום לא תיכתב שנית. הסימפוניות של מהלר מומרות בתשדירי פרסומת למשקאות קלים. גם המלחמות התקצרו להפליא. אלא שבהבזק פצצה אחד אפשר להרוג יותר משהרגו כל חפירות מלחמת העולם הראשונה. ואחרי הסיפורים הקצרים, באה הכרוניקה העתונאית, והוכיחה כי היא מעניינת מכל פרי דימיון שהוא. בין דפיו של עיתון בוקר אחד, אני מוצאת היום יותר אמנות ממה שמאכלס המטרופוליטן מוזיאון בניו יורק. חיי, חיי כולנו הם הישג מרשים של איזון בין מרכיבים שאת רובם איננו מכירים הכרות של ממש. ומי שאיזונו אינו יציב די הצורך, יושב וכותב, כמוני.

הבזקי השפיות של המין האנושי הולכים ומתקצרים, וכך גם יצירות האמנות שלו. כבר אמרנו. סופו של דבר, נגיע לכך שהאמנות לא תהיה אלא אפס. מין ריקנות חסרת נפח, שאינה גוזלת זמן מצרכניה. בתערוכת ציור אחת ראיתי בד חלק, לבן, גס. השלב הבא הוא זה בו לא יציגו עוד גם את הבד. לפי שעה, כיום כולם עושים קולנוע. המדיום הזה, הסבירו לי פעם חכמים ובקיאים, מאפשר מעקב רצוף גם אחר דברים שאינם רצופים. הדמיון משלים את מה שבין פגישת הגיבור והגיבורה בבאר, ובין התעוררותם בתמונה הבאה עירומים, זה לצד זה. כך נולדים סרטים ללא עלילה, אוספים של תמונות.

בבית הורי, אני פותחת לפעמים את המגירה התחתונה בשולחן הכתיבה של אבא, שהגיע איתו מאירופה לפני מלחמת העולם, וחופנת ממנה ערבוביה של תמונות. הוא הצטיין בחוש לסדר, ובכל זאת מעולם לא ארגן את אלבום התמונות שלו, כפי שהיה נהוג בבית הוריו. פעם אמר לי שהיה לדור ההוא חוש עמוק הרבה יותר להסטוריה. כבוד לתיעוד. לצילום, למילים כתובות. אני חושב שהחוש הזה התמוסס תוך שני דורות בשפעת תמונות הסרטים, העתונים, הטלוויזיה. היו שנים שבהן מפעם לפעם, לקחתי עימי מצלמה, וניסיתי להביט דרכה אל העולם. במבט שני ושלישי, שלא במקום הצילום ולאחר שפותחו התמונות, גיליתי לעתים פרטים שנעלמו ממני בעת היותי באתר גופו. כן, כמו ב"חלון אחורי" של היצ'קוק, כאשר תצלומים שצולמו באקראי מאפשרים לגיבור לארגן את העובדות ולפענח את חידת הרצח. אני, מעולם לא טרחתי לעמוד ולארגן לפני את הדברים האלה בסדר נכון. איני יודעת מהו הסדר הנכון. לעולם כנראה לא אדע. רק הפרספקטיווה של הזמן מאפשרת לנו לארגן את הדברים ולקטלגם, חשובים – ולא חשובים. כאלה השייכים למחלקה ממין זה או ממין אחר.

לפי שעה, אני חופנת את התמונות מתוך המגירה של זכרוני, ומביטה בהן.