שי הציע לערוך תחילה סיבוב מהיר בין חדרי הבית, שבו יחולקו משימות ויוקצו ארונות לטיפולו של כל אחד מהם. הרי אין צורך בארבעה אנשים שיעמדו סביב כל מגירה ברגע הפתיחה שלה. סיור הגישוש הזה שלפני הקרב הגדול עם הבית, החל באיסוף מודיעין מוקדם באמצעות פתיחה של דלתות כל הארונות ומיפוי מוקדם. הנה, זה ארון המצעים, וזה ארון מפות השולחן, וכאן בגדי הקיץ של שמואל, וכאן השמלות. יעד אחרון במסע הזה, היה חדרה של שפרה, שנדמה להם כקודש הקודשים. בשנים בהן התגוררו בבית, ועד היום, לא נכנסו לכאן אלא על פי הזמנתה, ואיתה. וגם אחרי מותה, כמו נשמרה פרטיותה, ונותר על כנו השיוך הזה של החדר לגבירתו. באחד המפגשים המשפחתיים ציין שמואל כי מאז מות אשתו חדל מלעבור את סף דלת החדר. הווילונות הכבדים ששמרו על מעוזה של שפרה מאז ומתמיד כעל אי של אפלוליות בלב האור הדרומי הצורב את העיין, היו עתה מוסטים לחלוטין אל שולי החלונות, והחדר נחשף בפניהם במראה מלא, כמטופל המתפשט בפני רופאו: מציג איברים שהוא מצניע כל חייו, וממתין לגזר הדין שעה שהרופא מאזין לליבו.

בלב החדר, ניצב השולחן. רהיט מרכז אירופי עתיר מידות, שעשה דרכו לישראל יחד עם הוריה של שפרה. פיתוחי עץ שהשנים העמיקו את גוון המהגוני שלהם עיטרו את הפינות הניצבות המעוגלות של השולחן הזה, וסיפקו מסגרות לחזיתות המגירות. מבנה סימטרי הקיף את רגלי היושב לשולחן הזה: שני טורי מגירות מכל עבר, ימין ושמאל, ושתי מגירות, זו בצד זו, מתחת לאיזור הכתיבה. המגירות הסמוכות לרגלי היושב, משני עבריו – התהדרו בידיות עץ מסוגננות. ברחוקות יותר – נוספו על הידיות האלה גם ראשי מפתחות שחורים, עטויי עיטורי ברזל. יואב היה הראשון שהבחין במה ששיבש את ההרמוניה המושלמת של השולחן: נטע-זר וחדש לעיניו, בדמות חזית צילינדר מודרני, שהותקן ביד אמן במגירה השמאלית התחתונה הקיצונית. הוא ניסה לפתוח את המגירה, וגילה כי בניגוד לכל אחיותיה היא מקובעת היטב למקומה. מגירות אחרות, שהתהדרו במפתחות הברזל, נענו והתמסרו בקלות לידו הפוערת אותן לכל אורך מסילות העץ הפנימיות בהן היו נתונות. כיוון שהעץ יובש היטב, אחרי שנכרת ולפני שהיה לשולחן הזה, שמרו המגירות והמסילות על המבנה המושלם שניתן להן בידיו של אומן הנגרות שבנה את יצירת הפאר הזאת. ללא חריקות, ללא חופש מיותר. אבל המגירה השמאלית התחתונה הקיצונית שיגרה ליד המנסה לפתוח אותה מסר ברור של סגירות בלתי מתפשרת.

"מישהו יודע איפה המפתח של המגירה הזאת?" שאלתו של שי הדהדה בחלל החדר. לרגע ניצבו כל הארבעה סביב השולחן – ומיד אחר כך החל החיפוש: כיוון שאין כמו מגירה נעולה על מנת לעורר סקרנות, ובעיקר כיוון שאיש מהם לא ציפה להיתקל במגירה שאין לה מפתח – אפשר היה להמיר את הסקירה המשמימה של עוד ארונות בגדים, ועוד ארונות מצעים, ועוד מגירות לבנים ועוד מדפי נעליים – במסע מרתק יותר של מרדף אחר מפתח עלום. לא חסרו מפתחות בבית, גם לא בחדר. מגירה אחרת בשולחן אצרה שלל של עשרות מפתחות, חלקם בצרורות וחלקם בודדים. אחדים מהם נשאו תווית שהעידה על שימושם ומיקום המנעול הממתין להיפתח באמצעותם. דומה היה כי שפרה ריכזה במגירה הזאת את כל המפתחות שעברו תחת ידיה לאורך עשרות שנים, עד שנותרו ללא שימוש ונזנחו מאחור. לשמואל, היה מקום משלו למפתחות, באחת ממגירות הסכו"ם, במטבח. אלא שמשלחת החיפוש אחר המפתח המסויים של המגירה המסתורית העלתה חרס, כמו שלוש מאות השנים בהן ניסו מגלי ארצות למצוא את המעבר הצפון-מערבי, החוצה את הארכיפלג הארקטי הקנדי. סופו של דבר, הוחלט לדחות את ההפלגה והצלילה אל תוך המגירה הזאת: אולי יימצא המפתח, ואם לאו – יזמינו איש מקצוע שיפצח את סודות המנעול מבלי לפגוע בשולחן.

מפצים עצמם על הזמן שאבד סביב המגירה, התפצלו עתה הארבעה בין החדרים. שי הוציא מתא המטען הענק של רכב הפנאי שלו ארגזי קרטון שהובאו לצורך זה, וכל אחד מהם הצטייד בשני ארגזים שהודבקו בסרט חום רחב. ארגז אחד – לחפצים בהם הוא מעוניין. ארגז שני – לחפצים בהם עשוי להערכתו מי מאחיו להתעניין. אילנה, חמושה בתפיסה לוגית הנשענת על ניטראליות רגישה שאינה אפשרית אצל מי שנדרש לפרק את הבית שגדל בו, היא שהציעה את התהליך הזה. בסוף כל יום, המשיכה, יוצג תוכן הארגזים בפני כל השלושה, ויתקבלו החלטות סופיות. כך, הסבירה, אפשר יהיה להבטיח סריקה יעילה של החפצים השונים, לחסוך בזמן, וליהנות מפרספקטיבה של ארבעה זוגות עיניים בכל חדר ובכל עניין.

הם החלו במסע אל תוך הבית ביום ראשון בבוקר, קוצבים לעצמם שלושה ימים לתהליך הזה – אך נדרשו בסופו של דבר לחמישה. "הבית הזה הוא כמו תיק ענק של מרי פופינס", אמרה מירי בנסיעה דרומה, ביום רביעי. "אתה בטוח שהוא ריק, שגמרנו להוציא ממנו כל מה שאפשר – וכל הזמן מתגלים ונשלפים דברים חדשים". היא ואילנה הפעילו מחדש את המקרר בבית, וערכו כבר בצהרי היום הראשון גיחת קניות לסופרמרקט הקטן שבמושב. כך, אפשר היה לאכול ארוחות קלות במהלך העבודה, על מנת לחתום את היום בארוחה גדולה יותר במסעדה בתל אביב, אליה חזרו מדי ערב. בחדרים השונים כבר הלכו והצטברו ארגזים מלאים. ארגזי ספרים, העתידים לעשות דרכם למחסן שעיסוקו בכך, ואנשים באים אליו על מנת למצוא מחדש גיבורים וגיבורות ונופים ותמונות שאבדו להם לאורך השנים. לא פחות משהאנשים האלה מתאמצים למצוא את הספר, כריכה, ודפים וטקסטים, הם מחפשים בעצם אחר עצמם באותה עת שבה קראו בספר לראשונה: תוהים מה גרם לילד שרצה להיות יותם הקסם להפוך למבוגר המעביר חייו במציאות קרה, ואיך התפתחה הנערה שהתרפקה על אצ"ג לאישה אחרת בתכלית מזו שחשבה שתהיה, ורצתה כל כך להיות. צרורות בגדים ומצעים – שיימסרו לחנויות יד שניה לנצרכים, המופעלות על ידי אגודות צדקה. כיוון שהן מירי והן יואב התגוררו מעבר לים, היה מספר החפצים שהצטברו בידיהם על מנת לשוב עימם לבתיהם מצומצם להפליא. שי, שעתיד היה על פי הסיכום לקבל את הבית על שארית תכולתו, הקפיד לתת לשניים את הבכורה בבחירה בכל הנוגע לפריטים הקרובים לליבם. כך, שיעשע אותם לגלות כי החפץ היחיד שסביבו נדרש דיון של ממש – היה פטיש עץ ישן, המשמש לרידוד שניצלים. הפטיש הזה, זכרו, היה שייך לסבתם, אמה של שפרה. כילדים, אהבו לנסוע לתל אביב, אל הבית של סבתא לורי, והיא פינקה אותם בשניצלים מוקפדים, עשויים נתחי חזה עוף שנוקו ביד מסורה מכל גיד, שוטחו דק-דק בעזרת הפטיש הזה, וטוגנו בשמן לוחש לכדי פריכות זהובה. סבתא לורי נפטרה לפני שנולדה ההכרות בין שי לאילנה, ושי – שזכה בסופו של דבר בפטיש – מיהר אל כלי התפירה של אמו, שמילאו את אחת ממגירות שולחן הכתיבה שלה, מוצא שם סרט אדום, קושר סביב הפטיש ומגיש אותו ברוב טקס לידיה של אילנה. "אני רוצה שיהיה לך משהו גם ממנה".

המגירה התחתונה השמאלית נותרה נעולה. אף לא אחד מהמפתחות שנמצאו פה ושם חבויים בכיסי בגדים או מעילים, או גלויים לעיין במאפרות שהיו פזורות ברחבי הבית – לא התאים למנעול הסרבן. ברור היה להם כי לא יסכנו את השולחן בניסיון לפתוח את המגירה בכוח, באופן שיפגע ברהיט המושלם, ששרד ללא דופי את עשרות השנים בארץ, וקודם לכן עשרות רבות של שנים אחרות בחו"ל. כך, בנסיעה הביתה בתום היום הרביעי לעבודת המיון, הוחלט להתקשר ולהזמין ביום המחרת פורץ מנעולים מקצועי שיתמודד עם האתגר.

אותו ערב, בחדר המיטות שלהם, בשיחה שלפני השינה הגיעו אילנה ושי להחלטה בשאלה בה התלבטו מאז פטירתו של שמואל. הם יעזבו את העיר ויעברו למושב. ישפצו מן היסוד את הבית במושב, או שאולי יבנו להם בית חדש במקומו – הכל תלוי בשיקולים הכלכליים – ויעברו אליו, על מנת לבדוק עד כמה הם נהנים להתגורר קרוב יותר אל הטבע. המעבר הזה גם יקל על חייו של שי, העושה דרכו ברוב ימי השבוע למפעל, בדרום – וגם יספק לאילנה הזדמנות עליה חלמה לתכנן לעצמה את בית חלומותיה לשלב הבא של חייהם המשותפים: זה שבו הילדים, כיום בני עשרה, יעזבו את הבית. ממילא, חישבו, השיפוץ או הבניה מחדש לא יושלמו בטרם יתגייסו הילדים לצבא. הם חתמו את ההחלטה הזאת בהתעלסות שהתנהלה במתכונת השגרתית לבני זוג המכירים היטב את גופם שלהם ואת הגוף שמולם: יודעים מה נדרש, באיזה תזמון ובאיזו עוצמה הוא צריך להתבצע, כדי להגיע למקומות שרוצים להגיע אליהם. אחר כך, התכבלו זה בזה, בתנוחה שהוסכמה ותורגלה זה מכבר בין אבריה ובין אבריו. הוא – על גבו, ידו האחת מתחת לצווארה, מחבקת את כתפה. היא – על צידה, ראשה על חזהו, ידה עוטפת אותו ורגלה האחת מונחת מקופלת על מותניו וירכו. רק לעתים נדירות הצליחו להירדם ממש בתנוחה הזאת, והיא הייתה להם כטקס מעבר בין סערת הגוף ובין השינה הרגועה. הפעם, היה אחד הלילות הנדירים שבו החליקה ועברה בין הערות ובין החלום. בתוך המעבר הזה, נזכרה לפתע באותה פעם ראשונה שבה הציבו ובחנו גוף אל גוף. שניהם ידעו כי היא מגיעה אליו אותו ערב כדי לחנוך במלואו את הפרק המיני בקשר ההולך ונבנה ביניהם – ועדיין, שניהם הופתעו עד כמה טבעי, ונעים, וחסר בושה וחסר עכבות התפתח לו דיאלוג האברים. היא הייתה משועשעת לגלות את השימוש בו הוא עושה תוך כדי ההתעלסות במילים "כוס" ו"זיין" – שהיו זרות כל כך לאוצר המילים, למשלב השפה ולדפוס הדיבור היום-יומי שלו. כשהסבה את תשומת ליבו לכך, מעט מאוחר יותר, אמר ברצינות מעושה שהוא מוכן להשתמש ב"פין" וב"פות", או בצורתם הלאטינית. היא בתגובה, שאלה אותו האם הוא מעדיף "עינוג פומי", מין אוראלי" או "מציצה". והיכולת הזאת לחייך, שהתגלתה להם כבר באותו מסע ראשון אל מחוזות הגוף – הייתה בגדר חותמת סופית להתאמה, שהובילה אותם למקום שבו הם נמצאים היום. משועשעת לנוכח הזיכרון, החליקה בידה על אצבעותיו החובקות אותה, ונרדמה.

לאבי סער המנעולן, שהגיע למחרת אל הבית במושב, היו אצבעות ידיים של פסנתרן – ומבט בוחן, עמוק ושחור. מיום הולדתו החמישי ועד גיל 18, אכן שימשו האצבעות האלה לנגינה. תחילה אצל המורה מעפולה שהגיעה מדי שבוע אל הקיבוץ שבו נולד, בעמק יזרעאל. הוא ניגן על הפסנתר שניצב בחדר התרבות, הצמוד לחדר האוכל, והגיע לקיבוץ עם בעליו – נערה שעלתה לארץ בגפה בראשית שנות השלושים, מותירה את משפחתה בעיר הולדתה. משנישאה כאן, שלחו אליה הוריה כמתנת חתונה את הפסנתר אותו הניחה מאחוריה, בביתם. המשלוח יצא לדרך שבועות אחדים לפני שהחל מסע ההחרמות של רכוש בבעלות יהודים, וכך היה למעשה הפסנתר לשריד היחיד של בית המשפחה המפואר, במרכז העיר קלן. עד שהגיע לגיל בר מצווה, לא היה אבי מודע כלל להיסטוריה של הפסנתר של סבתו, עליו היטיב כל כך לנגן. עבודת השורשים אותה הכין באותה שנה, כמו כל בני השכבה שלו שהתבקשו לחקור איש איש את תולדות משפחתו, הולידה באבי שתי החלטות מתנגשות, בעוצמה לוהטת השמורה רק להחלטות של נערים מתבגרים. האחת – להתמסר לפסנתר. השניה – להקדיש את שעות הפנאי הנותרות שלו לאימון גופני סגפני, שיכשיר אותו לשירות ביחידה מובחרת שבכנפי הצנחן שלה התהדר בן משק שהוריו התגוררו בסמוך לדירתה הצנועה של סבתו, בשכונת הוותיקים של הקיבוץ. "הדור שלך צריך לשמור שלא יקרה מה שקרה להורים שלי", אמרה לו סבתא. אחרי המורה מעפולה, באו מורים בתל אביב. אחד מבכירי האקדמיה למוסיקה באוניברסיטת תל אביב אימץ אותו כתלמיד, תולה בו תקוות גדולות. סמוך לגיל 18, התאכזב המורה לגלות את כוונותיו תלמידו בכל הנוגע לעתידו הצבאי. "אתה צריך לבחור עכשיו: קריירה במוסיקה – או שירות קרבי". תשובתו של אבי הובילה לפרידה מהמורה, ומעט אחר כך גם מהנגינה בכלל. את מקומו של הפסנתר, תפס תחביב חדש: פריצת מנעולים. ההשראה נמצאה לו בסרט קולנוע שהוקרן ביום שישי על הדשא הגדול, סמוך לחדר האוכל. "לא יכול להיות שזה פשוט כל כך", טענה אחת מבנות השכבה שלו, מערערת על אמינותו של הגיבור הראשי שאין מנעול העומד בפניו. אבי, שניהל עימה באותה תקופה מסע עדין של חיזור הדדי, אמר לה שפריצת מנעול היא עניין קל יותר מאשר פריצה אל ליבה. כשערערה על טענתו, שאל אותה האם תהיה מוכנה לצאת איתו לשחיית לילה בעירום, אם יוכיח לה שהוא אכן מסוגל לפרוץ מנעול, על פי בחירתה. מנעול הייל של חדר המזכירות הוסכם כיעד, ומועד הפריצה נקבע לשבועיים אחר כך. את השבועיים האלה הקדיש לנסיעה לתל אביב – עדיין בנימוק של שיעורי הנגינה אשר למעשה תמו להם זה מכבר – שם שיכנע את הבעלים של חנות שכפול מפתחות, קיבוצניק לשעבר בעצמו, ללמד אותו מקצת מסודות הפריצה. סופו של דבר, המנעול נפרץ – כמו גם דרכו של אבי אל לב הנערה ואל יצועה. כאשר הציג אבי את מועמדותו למוסד, עם תום שירותי הצבאי באותה יחידה מובחרת, הקנו לו כישורי הפריצה נקודות זכות מיוחדות. הוא שכלל אותם עוד יותר באגף הטכני של הארגון, מפרק מנעולים לטבעות, קפיצים ופינים המרכיבים אותם, חוקר את המבנים המיוחדים של מנגנונים בהם מתהדרים יצרנים במדינות שונות, ומגיע למסקנה ברורה לפיה אין מנעול העמיד בפני פריצה. "פורץ טוב לעולם אינו מותיר שריטות או סימנים כל שהם" אמר לשי כאשר יצאו שניהם למשימה משותפת ראשונה במסגרת המוסד. הוא היה ותיק משי, מנוסה ממנו פי כמה וכמה – מבלי שיתהדר בניסיון הזה. הידידות ההדוקה שהתפתחה ביניהם גם מחוץ למסגרת התפקיד כללה בהמשך, לתקופה קצרה, גם בילויים בארבעה: אבי ורעייתו, שי ואילנה. אלא שמעט קודם לכניסתה של אילנה להריון הראשון, עבר חתול שחור בינה ובין אבי. שי – שהיה עסוק בהריון הזה ובמשמעות הפיכתו לאב – לא הצליח מעולם לברר את פשר סירובה של אילנה להמשיך במפגשים המרובעים. הקשר בין הגברים נמשך גם כאשר יצא שי ועבר לחיים אזרחיים. אבי פרש גם הוא, פותח עסק של מומחה לפריצת מנעולים. הוא זכה במכרז של המשטרה, שהזעיקה אותו כל אימת שהתעורר צורך לפתוח כספת העשויה להסתיר ראיות או שלל של פעילות עבריינית – והקדיש את מירב זמנו להאזנה למוסיקה.

ביום חמישי באחת עשרה בבוקר, לאחר חיבוק ארוך עם אילנה, וחיבוק חברי קצר יותר עם שי, התייצב אבי לראשונה מול שולחן הכתיבה של שפרה. מקיף אותו סביב-סביב, אומד אותו כמתאבק הניצב מול יריבו בזירה. "רהיט יפה", אמר לשלושת האחים, רוכן על מנת לבדוק מקרוב את המנעול עימו הוא מתמודד. "מעניין", ציין בהערכה גוברת, "מישהו עשה פה עבודה מושקעת. את המנעול הזה התקינו כאן הרבה אחרי שייצרו את השולחן עצמו. אני מעריך שהוא בן עשר או חמש עשרה שנים. משהו שמגיע בעצם מתחום הכספות. עד עכשיו לא ראיתי דבר כזה בשולחן כתיבה". הוא יצא אל הרכב המסחרי הגדול שלו, חוזר כשבידיו גלאי מתכות, ומעביר אותו סביב השולחן. "בנו כאן כספת, והיא תפורה אל פנים המגירה. זה מטורף".

הוא התיישב בישיבה מזרחית מול המגירה, עורך בהישג ידו שורת כלי פריצה סדורים על פי זווית ועל פי גודל. מפשפש בקרבי המנעול, עובר בין כלי לכלי, חיפש אחר שילוב נכון של אביזרים שונים. "לא מפריע לכם שאשרוק?", שאל-קבע, מפר את השקט שבו נשמע עד אותו רגע רק שקשוק פלדה מול פלדה. שי, שהכיר את הרגלי העבודה של אבי מימיהם המשותפים, ידע שהרגע מתקרב. עוד מעט, יישרק המוטיב המרכזי של הפולונז הגדול של שופן, ונקישת פתיחה המבשרת את כניעת המנעול תישמע כאקורד מתוזמן היטב.

המגירה לא נפתחה בשליפה. להפתעת האחים – ואפילו להפתעתו של אבי – שחררה פתיחת המנעול מערכת צירים פנימיים, שאיפשרו לחזית המגירה – יחד עם לוח המתכת שהוצמד לה מבפנים, ושימש כדלת – להיפתח כלפי מטה. הפולונז של אבי הפך באחת לשריקה של הפתעה והתפעלות אמיתית לנוכח מעשה החושב ההנדסי. בפנים, נח תיק קרטון חום, עב כרס – ומעליו קופסת פלדה. אבי זז מעט הצידה, מניח ליואב לשלוף את קופסת הפלדה, מציג מנעול ייל ומנעול צירופי מספרים המעטרים ומצמידים את שתי הלשוניות היוצאות מגוף הקופסה ומהמכסה העליון שלה, כל לשונית – והמנעול שלה. "שלא תגיד שמשעמם אצלנו: סידרנו לך עבודה נוספת", אמרה אילנה, שוברת את השתיקה הכמעט מוחלטת בה הסתגרה מאז הגיע אבי לבית שבמושב.

אבי המשיך לשבת באותה ישיבה מזרחית שלו, בוחן את הקופסה ומארגן כלים חדשים. שי הניח את תיק הקרטון על השולחן, שולף ממנו ערימה גדולה של דפים בכתב יד. ניכר היה שנערמו כאן דפים שמקורם בכמה וכמה בלוקים לכתיבה: אותות הזמן לא ניכרו בהם באופן זהה, וגם העט שבה נעשה שימוש השתנה בגוון ובעובי קווי הדיו שהותווה ביד בטוחה – באותיות ובסימני מחיקה כאחד. כתב היד היה מוכר להם כאילו היה כתב ידם שלהם: הם ראו אותו על מכתבים ואישורים שנשלחו למורים בימי לימודיהם, הם קראו אותו בפתקי ברכה משעשעים שהוצמדו לכריכים שהוכנו עבורם לפני כל טיול בצופים. ובעוד אבי שוקד על המנעולים הבאים, עברו דפיה של שפרה מיד ליד, על פי הסדר.