הבית נלחם בהם בכל כוחותיו. ממאן להיכנע, נוצר סודות.

כמעט שישה חודשים עמד סגור, תריסיו מוגפים. שני עציצים שנשכחו בו קודם שננעל בתום השבעה, נבלו והתייבשו. אחרים, שהוצאו אחר כבוד אל המרפסת, שרדו את החודשים האלה בזכות שגרת ההשקיה שנשמרה בקפדנות: מדי שישי בבוקר, ומדי שלישי אחר הצהרים, ובשעות הערב של ימים חמים במיוחד – גיחה מיוחדת ומנה נוספת של מים.

הגינה לא גוועה – ובכל זאת הייתה רחוקה מימיה הגדולים, בהם טופחה על ידי בעלת הבית. שפרה נולדה אמנם בארץ, אי שם בשנות הארבעים של המאה שעברה – אבל במצבור הגנים שלה התנהל העימות המתמיד שבין הדומיננטי לרצסיבי בניחוח מרכז-אירופי מובהק. שקול, מדוייק, תובעני. כמותה. ואת אותה מחוייבות שדרשה מעצמה ומהסביבה – דרשה גם מהגינה. כל צמח וכל שתיל היו נתונים תחת מעקב עינה הקפדנית. עציצים שבהם פקעות פרחי חורף ואביב, בצלי חצבים וצבעונים הוזזו מאיזור לאיזור, כשעון-עונות. בתקופת הפריחה – הוצבו העציצים האלה בנקודות שולטות. בשאר השנה – הוגלו לחצר האחורית, על מנת לאסוף שם כוח. השקיית הקיץ הרי אינה טובה לפקעות ובצלים: היא משבשת את לוח העונות הפנימי של הצמח, עד כדי ריקבון של השורשים.

אחרי שנפטרה שפרה, ניסה שמואל להמשיך ולשמר את מורשת הגינה שלה. אלא שכושרו להבין ולקרוא את מצבו של כל צמח, היה רחוק מזה של אשתו. הדשא היה מכוסח בדרך כלל רק לקראת מפגשים משפחתיים שהמשיכו להתכנס בבית, והירידה בתדירות המפגשים האלה הולידה בו אזורים דלילים, עד כדי קרחת. לוחות הזמנים בסבב השנתי של עציצי הפקעות והבצלים שוב לא היו מדוייקים לחלוטין, וכמה מאבני ריצוף השבילים איבדו מאיזונן.

הם לא הופתעו לנוכח עוצמת הקרב: הבית הוא הרי תבנית דמות האנשים החיים בו. וכשאנשים קשים נעים עשרות רבות של שנים בין החדרים ובשבילי החצר, נושמים את האוויר העובר בחלונות עונה אחר עונה – משהו מהם נספג בקווי הרווח שבין המרצפות, נלכד בין שכבות הצבע שחודשו במחזור דו-שנתי קבוע: סיבוב אחד – חדר המבואה, והסלון והמטבח. שנתיים אחר כך – חדר השינה, וחדרי העבודה שפעם היו חדרי הילדים, והאמבטיה ובית השימוש, וחוזר חלילה. וגם אם בחמש עשרה השנים האחרונות, מאז שנפטרה שפרה, שכולם קראו לה שיפי, לא עלתה מברשת הצבעים על קירות חדר העבודה שלה – עדיין היה החדר הזה נקי ומצוחצח כמו בשבוע שבו לא שבה מבית החולים. כבר בעשר השנים שקדמו למותה מיעט שמואל להיכנס אל החדר הזה – ואחרי שנקברה הדיר רגליו ממנו לחלוטין. מדי יום שלישי, היתה העוזרת, נכנסת לשם, מאבקת את הספרים ושולחן העבודה, שואבת אבק מהשטיח, ומעבירה סמרטוט לח על קטעי הרצפה החשופים. הנכדים, כשעוד היו מגיעים לישון אצלו, היו מבקשים רשות וישנים בחדר הזה, שבו הספרים והשטיח, והספה, שימרו קורטוב מריחה של סבתא, שאותו זכרו במעורפל משנות ילדותם המוקדמות, כאשר עירסלה אותם אל תוך חיקה. סבון נקה שבע, מהול בבושם ובספריי לשיער – ובריח הגוף הנותן לתערובת הזאת משהו שונה מריחה של כל סבתא אחרת.

האסטרטגיה של הקרב נדונה לראשונה כבר במהלך השבעה על סבא שמואל. אחרי יצירת ידי חובת קלישאות התנחומים, אחרי הסוגיות המקובלות בנסיבות שכאלה – "הוא היה חולה הרבה זמן?", "הוא היה צלול?", "בן כמה בעצם הוא היה?", היו לא מעטים שהיכו ישר אל החומש: "אז מה יהיה עם הבית?" בעל משרד התיווך האזורי, שהקפיד להתעדכן במתרחש במושבים שבתחומי הזיכיון שלו, שיכלל את השאלה הזאת לרמת אומנות. בכל פעם שבה נפטרו קשישה או קשיש שחיו בגפם, דאג המתווך לחלק בתיבות הדואר של הבתים שבאותו רחוב עלוני פרסום, שכללו הצעה להערכת שווי ללא תשלום. הניסיון לימד אותו, כי במקרים רבים נוחת אחד העלונים האלה בידיו הנכונות של בן משפחה שאינו אבל מכדי לעסוק בסוגיות נדלניות.

אחרי שהפרדסים יובשו, אחרי שהלולים הפכו לאולמות תצוגה ליבואני רהיטים ולמשווקי חרסינה ואביזרי אמבטיה – היה הנדלן לנושא המרכזי במפגשי הדור השני והשלישי של המושב. הדרך לתל אביב התקצרה זה מכבר בזכות הכביש המהיר והמכוניות המהירות עוד יותר, ומחירי הנחלות הרקיעו וטיפסו הרבה מעבר לצמרות עצי הפקאן שנותרו פזורים בשטח, חיים על שורשיהם בלבד, משירים אגוזים המתפצפצים תחת גלגלי מכוניות, במקום להיאסף על מנת להימכר. זילברברג מכר ב- 6 מיליון, ואהרוני עשה עיסקה מסובכת עם מישהו שמימן לו את הפיקדון בדיור המוגן היוקרתי, והתחייב גם לתשלום חודשי קבוע עד מותו, ולסכום נוסף שיועבר ליורשים אחרי 120 שנה. הבית של אביגדור מושכר, עד שהבן ושתי הבנות יחליטו מה לעשות איתו. הם כבר התייעצו עם המתווך, שאמר שהביקושים עכשיו מצויינים, ואין בעייה לקבל מחיר טוב. רבים מהבתים המקוריים נמכרו, נמחקו עד היסוד, מגרשים נחפרו לעומק, ואחוזי בניין הומרו לבתי חלומות. לעתים – חלומות בעתה. במכולת אפשר היה לשמוע פרקים חדשים בסיפור הטרי על הזוג מרעננה שקנה את המשק ליד בריכת המים, ומשך שלוש שנים הביא אבני כורכר מיפו לחיפוי החיצוני, וריצוף מבתים ישנים בנווה צדק, ודלת כניסה מנחושת מרוקעת שהייתה דלת של כנסיה בירושלים. וחודש אחרי שעברו למושב גילה הבעל כי אשתו בוגדת בו עם הקבלן, ועזב, והותיר בבית את אשתו ושני ילדיו. אנשים מטעמו מפטרלים סביב הבית על מנת למנוע מהאישה להוציא ממנו רהיטים ושכיות חמדה שנאספו במיטב הגלריות, ומנהלים רישום של ביקורי הקבלן בבית, על מנת להציגם בבית הדין, וכולם מכירים את הטנדר שבו יושבים שלוחי הבעל לא הרחק משביל המבואה, הנטוע גירניום משני צדדיו.

לאורך שנים רבות, הסגירה החצר המטופחת של הגולדברגים, שמואל ושיפי, את ההיסטוריה האישית שלהם, האחרת מזו של שכניהם. הרוב המוחלט של התושבים המקוריים, היו יוצאי חטיבת פלמ"ח שצרה במהלך מלחמת הקוממיות, במרחבים האלה ממש, על כיס פלוג'ה. הגברים פנו לחקלאות, בעוד מקצת הנשים יוצאות לעבודה כאחיות, גננות ומורות במעברות שיהפכו לימים לקרית גת. שיפי הייתה זאת שניווטה את המעבר לדרום – ממש כשם שהגתה בדרך כלל את ההחלטות החשובות שהתקבלו אצל הגולדברגים. "המפעל במילא בדרום, ותל אביב הופכת בלתי נסבלת, וכאן יש מרחבים ואפשר לטפח גינה", חתמה את הדיון האחרון בנושא, בעקבותיו יצאה למסע חיפושים שהסתיים במושב. לעומת השכנים, בני הדור הראשון, שהתמקדו בחקלאות כפרנסה – התייחסה שיפי אל עשרת הדונמים הצמודים לביתה כאל גינת נוי לכל דבר. במעגל הראשון, סביב הבית – טיפוח קפדני. בשאר הנחלה – הותירה את עצי ההדר, ואת הפקאנים שצמחו למימדי ענק, וגם אותם הקפידה לפקוד בצעדות הבוקר שלה. תחלופת הדורות ועליית שמו של היישוב כשם גנרי כמעט למושבי נדל"ן, הובילה לטיפוחן של גינות חדשות נוספות. כאשר פגשה במשאיות המביאות עצים בוגרים המיועדים לשתילה בגינות האלה, הייתה שפרה מסננת נשיפת זלזול קלה. עצים – כמו אנשים – הרי צריך לטפח משתילה לבגרות. וכשאתה מנסה לעשות קיצורי דרך, אתה מחמיץ את החווייה כולה.

שלושה ילדים הותירו אחריהם שמואל ושיפי. מירי, הצעירה, בילתה את רוב חייה הבוגרים מחוץ לארץ – ועדיין ראתה עצמה כישראלית שורשית. הנסיעה שלה אחרי הצבא לארצות הברית התפתחה ללימודים שם, ואחר כך לנישואין, ולשני ילדים, ולגירושין – ומיד לנישואים שניים. מדי שנה, בחודשי הקיץ, הייתה באה לביקור, שוהה שבועיים בבית הוריה, מטיילת בשביל ישראל במשך שבועיים נוספים, ומנהלת מחברת בכריכה קשה ובה רישום קפדני של קטעי השביל אותם עברה. מצבו הכלכלי המצויין של בעלה השני, יזם נדל"ן במיאמי, איפשר לה לשכור מדריך קבוע, וג'יפ שהביא אותה לנקודת ההתחלה של כל קטע, והמתין לה בסופו, בדרך למקלחת מפנקת במלון. ילדיה היו מצטרפים למסע הזה, תחילה – שניהם, ואחר כך כל אחד לסירוגין, או רק לחלק מהתקופה, או בדילוג מוחלט על שנה. רק פעם אחת הגיע איתה בעלה הראשון לביקור הזה. ויכוח של כלום, שהתגלה ביניהם בשביל העולה לתבור, עוד לפני היות שביל ישראל ועוד לפני שהעליה הזאת נכללה בו, הוביל שנתיים אחר כך לגירושיהם. "הכל מפני שהייתי מהירה יותר והעזתי להגיד לו שישראלים לא היו מתנשפים כל כך בעליה הזאת", סיפרה לאחת מחברותיה. "הוא לא שכח לי את זה". בעלה השני, לעומת זאת, הקפיד להגיע לימים ספורים מדי שנה, וכשלא היה כאן – לנהל שיחות עדכון יומיות בטלפון ובסקייפ.

מי שסימן וסלל למירי את הדרך לחו"ל, היה יואב, אחיה הבכור. כמה שנים לפני שנסעה לארה"ב, כבר עבר יואב לברלין, על מנת לנגן שם בתזמורת הפילהרמונית, מיד עם תום שירותי ברביעיית צה"ל. את הרטינות המפורשת של שפרה, "אבא שלי לא עזב את גרמניה על מנת שהילד שלי יעבור לשם", ידע יואב להדוף בשילוב עדין בין עוצמה ורוך. כמוסיקאי מחונן, וכמי שהוביל בצד הקריירה התזמורתית שלו גם הרכבים קאמריים, היטיב יואב לקרוא את התווים שהניחה בפניו וניגנה בקולה – ולהשתמש בהם על מנת למשוך את המוסיקה בכיוונו שלו. "את הרי פתחת בפני את המוסיקה, ואת יודעת היטב שבברלין יש לי אפשרויות גדולות יותר, שבחיים לא ייהיו לי כאן, בארץ", היה מסביר לה בביקוריו במושב, מנסה לתזמן אותם במקביל לביקוריה של אחותו, על מנת להתעדכן גם בקורות חייה שלה. מירי ידעה כי נכונותה של שפרה לעבור לסדר היום על בחירתה לחיות מעבר לאטלנטי, נבעה בין השאר מהכישלון אותו חוותה האם בניסיונה להשאיר את בנה בכורה בארץ.

אם השורשים המשותפים להם סיפקו למירי וליואב בסיס לקשר הדוק ומיוחד, שאינו נדרש תמיד למילים – הרי דווקא מיעוט הפגישות הוא שמילא אותן בגודש של תוכן. שניהם הקפידו לקרוא את מיטב הספרות הישראלית העכשווית, שנשלחה אליהם מדי חג ומדי יום הולדת תחילה על ידי אמם ואחרי פטירתה – על ידי אחיהם השלישי, שי. בקיץ האחרון אותו בילו כל השלושה בחברת שמואל, חודשים אחדים לפני שנפטר מדום לב, ציינה מירי באוזני יואב, כי "שי הוא הדבר הקרוב ביותר לאמא: תראה איך הוא קיבל על עצמו את המפעל". שי, מצידו, לא שיתף את אחותו או את אחיו בעובדה לפיה ניהול המפעל המשפחתי מעולם לא היה חלומו, ובעצם – מעולם לא רצה בו.

כמו סב מיתולוגי, שכל כוחו עדיין במותניו, והוא ממשיך לרכז סביבו את בני המשפחה, לשלוט בהם ביד רמה ולהכריע גורלות, היה המפעל לבן המשפחה החשוב ביותר במשפחת גולדברג. "זכוכית המדע" שכן בעיירת פיתוח דרומית עוד יותר, ועבר לניהולו של שי מיד לאחר פטירתה של שפרה. כיוון שענייני הזכוכית עברו במשפחתה של שפרה זה כמה וכמה דורות, היה שמואל בגדר נספח חיצוני בלבד, וקשריו לענייני הזכוכית היו מעטים. הוא ושפרה נפגשו בשנה הראשונה ללימודי הכימיה באוניברסיטה העברית, שם ציוותו אותם לעבודה משותפת במעבדה. בתום לימודיו, עבר לעבוד במעבדה בטחונית עלומה. הסודיות הלמה אותו, איפשרה לו להישאר מחוץ לשיחות חברים אודות מקומות עבודה, תככים ורומאנים אסורים הממלאים אותם. במקביל, קיבל אישור להמשיך בעבודת המחקר שלו במעבדה לכימיה במכון וייצמן, זוכה לאזכור ולתודה אישית בשורת מאמרים מדעיים פורצי דרך בתחום טכנולוגיות הכרומטוגרפיה בביולוגיה, ובמיוחד בכרומטוגרפיה של תאים סרטניים. כמי שחייו המקצועיים התמקדו בתחומים נעלמים ובתמונות צבע של תאים ממארים, האמין שמואל כי בעתיד, אפשר יהיה לזהות גם מחשבות ורעיונות באמצעות צביעה כרומטוגרפית. "אם יש טביעת-צבע לכל חומר ביולוגי, מדוע לא תתקיים טביעת-צבע גם לכל רעיון?" תהה בינו לבין עצמו, חולם על תהילת עולם כמי שיהיה חתום על הגילוי הזה.

חצי שנה עמד הבית ריק. כיוון שפטירתו של שמואל היתה פתאומית כל כך, ועניינים אחרים על סדר יומם לא יכלו להידחות, הגיעו יואב ומירי לארץ רק להלוויה ולשבעה. בתום הימים האלה, סגרו את הבית – קובעים לשוב אליו בקיץ, על מנת להחליט לגבי עתידו. ברחבת החניה של בית הקברות, מיד לאחר טקס האזכרה שבתום השבעה, שאל אחד מאנשי המושב את שי אודות על תוכניותיהם בכל הנוגע לגורל הגינה, ששמה יצא בכל הסביבה, והציע בנימוס לסייע ולשלוח עובד תאילנדי, על מנת להשקות ולהשגיח. שי נענה, מקפיד להבהיר שישלם כמובן את שכרו של העובד הזה, ודוחה את הסירוב המנומס, שכולו מן השפה ולחוץ, לקבל בו-במקום המחאה לכיסוי החודשיים הראשונים. בביקוריו במושב, בדרך מדירתו בתל אביב אל המפעל או בחזרה, פגש שי מפעם לפעם את התאילנדי הזה, טיפוס חייכן, נמוך קומה וממהר לרצות, שהעברית הרצוצה שלו מתובלת במבטא מוזר לאוזן. אחראי האבטחה במושב עודכן גם הוא, והתבקש לפקוח עיין.

החודשים הראשונים לאחר מותו של שמואל, היו גדושים בענייני בירוקרטיה. צו ירושה חייב אישורים קונסולאריים מברלין וניו-יורק, שם נדרשו היורשים לאמת את זהותם. במקביל, התנהל בין השלושה דיון שבו סוכמו ענייני חלוקת הרכוש: שי ימשיך לנהל את המפעל, ויעביר חלק מהרווחים לאחיו. הוא גם ירכוש את חלקם של אחיו בבית, ויעביר להם את הסכומים הנדרשים על פי הערכת שמאי, בתשלומים שייפרסו על פני שנים אחדות. תכולת הבית תמויין על ידי שלושת האחים, בצוותא עם בני משפחותיהם, ותחולק לכל אחד על פי בחירתו.

החזאים נכשלו לחלוטין בניבוי גל החום ומכת האבק שהתחוללו באמצע יולי 2005. מתואמים בדואר אלקטרוני ובסקייפ, נחתו בארץ יואב ומירי – כל אחד ממקום מגוריו שלו – ושניהם נדהמים מהקושי לנשום באוויר הפתוח, ברגע היציאה מן הטרמינל. "ההתחממות הגלובאלית מעולם לא הורגשה מוחשית כל כך", כתבה מירי במסרון לאחת מחברותיה.

את הימים הראשונים העבירו שלושת האחים ספונים בדירתו רחבת הידיים של שי, בתל אביב, בקומה גבוהה, בבניין יוקרתי. אילנה, רעייתו של שי, התגאתה מאז ומתמיד בכישורי האירוח שלה – ושמחה לתרגל אותם ולהפגינם גם בהזדמנות הזאת. הייתה בה אותה מיומנות נדירה של מי שמסוגלת לשלוט בסדר היום ובסדר הסעודה ובסדר השיחה של אורחיה – והכל מבלי להיחשב טרחנית או טרדנית. החום הבריח את האנשים מהרחובות, והאבק שבאוויר צבע את השקיעות בכתום-צהוב. מזג האוויר הבלתי אפשרי סיפק זמן להשלים פערים, ולזהות קמט בשולי העיניים שלא היה שם לפני חצי שנה, או שאולי נחרץ כבר, אך הדעת לא הייתה נתונה לו. ביום השלישי לפנות בוקר, ירדו לחוף גורדון. מירי, שבגד הים שלה העיד כי העלתה מעט במשקל, מיהרה להיתלות בשפרה. "אמא אמרה תמיד שהחל מגיל מסויים אישה חייבת לבחור בין אחוריים גדושים – ובין פנים קמוטות. כשהאחוריים מלאים – גם הפנים מלאות, והקמטים נעלמים". יואב חשף גוף תמיר ומטופח היטב, ושי הציג סימנים ראשונים של כרס. לא כזאת נשפכת, ההולכת לפני בעליה – אלא מין תפיחה עדינה שאינה ניכרת בגוף לבוש, וברורה לעיין כשהיא אסופה בבגד ים. בשוך החום קמעה, כאשר השקע הדרומי ניתב את גשמי הקיץ, הנדירים בעוצמתם, על מנת שישטפו את האבק – נסעו למושב.

הבית עמד שם כתמיד – ועדיין אחר. בית הוא הרי סך כל שנות האנשים החיים בו: תחילה הם חולמים אותו, אחר כך מתכננים אותו ומלווים את בנייתו, ואז הם חיים בו, מגשימים מקצת חלומותיהם – ובעיקר מתפכחים מאחרים. שישה חודשים ללא חלומות, מותירים כל בית כקליפה שברירית: לא הרבה יותר מקופסת קירות המכסה על חפצים שמאחורי דלתות וחלונות. כשאתה עושה דרכך לבית שאנשיו נפטרו, אינך שואל מי ימתין לך – אלא מה ימתין לך. אילנה, שהצטרפה אל מירי והאחים במסע הראשון הזה אל הבית, זיהתה את השתיקה ההולכת ונבנית ככל שהתקדמו דרומה. לא שתיקה עויינת, תוקפנית, אלא כזאת של התכנסות עצמית. משפטים מתמעטים. משפטים המושמעים בכל זאת – הופכים קצרים יותר. יואב, שהבחין גם הוא בתהליך הזה, חשב על דימינואנדו. למרות שמזה שנים ארוכות לא ניגנה התזמורת שלו את 1812 של צ'ייקובסקי, עלו בזכרונו משום מה צלילי הדימינואנדו הגוועים של הנושא המוסיקאלי המשקף את נסיגת נפוליאון ממוסקבה, בסוף אוקטובר, ניגף בפני הקור הרוסי. אלא שבמקום רעם התותחים המעטרים את האקורדים האחרונים של צ'ייקובסקי, הסתיים המסע הזה בחריקת שער החניה, ואחריו דממה, ופתיחת דלתות – וחום ישראלי וריח של כפר המחליף את אוויר המכונית הממוזגת.