– "קודם כל, אני רוצה שתדעו. סומקין וה- BMW היו טעות", פתח לוי את עדותו המצולמת, לעיני לויטן, וקסמן, התובעת ופרקליטו. לויטן קטע אותו, מניד בראשו בחוסר אמון. "טעות של שני כדורים בראש ועוד 15 כדורים בגוף של סומקין, ועוד כמה ברכב?" לוי הנהן, והסביר. "הוא עמד שם, וחטף בטעות כבר בצרור הראשון. הראש שלו היה מפוצח. כשראיתי שהוא מת – החלטתי באותו רגע שעוד כמה כדורים במילא לא ישנו לו. ושאם יהיו כאן שני הרוגים ולא תדעו למי הייתה הכוונה – יהיה לכם קשה יותר לעלות עלינו. אז תפרתי אותו עם עוד צרור".

עכשיו, כשידעה שכיוון החקירה אותו הובילה – ההתמקדות בשהרבני – הוא אכן הכיוון הנכון, הרגישה וקסמן תחושה של התעלות. "ומי הזמין ממך את הרצח של שהרבני? למה רציתם לחסל אותו?"

– "זה לא רק הרצח", השיב לוי. "הרבה לפני הרצח – עבדנו בעצם בשביל שהרבני. זה התחיל כשהוא עוד היה בכלא". הוא החווה בראשו אל הסניגור שלו, וזה שלף מתיקו כרטיס זיכרון ומסר אותו לידיה של וקסמן. "אני מזכיר לכם שהכל במסגרת הסכם עד המדינה" הודיע הסניגור, בעוד וקסמן מכניסה את אביזר הזיכרון למחשב שבו השתמשה על מנת לרשום הערות. עוד רגע, ועל המסך הופיעו תמונות המעקב אחר אפרת ואחר בתה, בהן השתמשו מי שסחטו את שתיקתה של מחברת הסיפור הקצר שבזכותו התפרסם שהרבני. וקסמן ולויטן, שידעו אודות התמונות האלה מתוך עדותה של אפרת, דיפדפו בהן. ומה שעניין אותם יותר מתמונותיהן של אפרת ושל בתה – היו תמונות של ראשי הכנופיה, שהשתמשו באותו טלפון ובאותו כרטיס זיכרון על מנת להנציח את עצמם ואת ידידיהם ואת ידידותיהם בתנוחות שונות. ויותר מכל – הייתה שם תמונתו של אחד מהם מצביע בגאווה על הדג המת העטוף בעתון, צמוד לשמשת מכוניתה של אפרת. "אתם רואים – זאת עבודה שלו", אמר לוי. "הוא ביקש שאצלם אותו כדי להראות לכולם".

לוי סיפר כיצד הסיע את הבוס שהחליט להניח בעצמו את הדג העטוף בגליון "תרבות וספרות" על מכוניתה של אפרת, ואיך עקב לוי אחריה וצילם, ואיך הביא לה הבוס זר שושנים ומכתב מאיים, מסווה עצמו בקסדת האופנוע. "שהרבני התקשר מהכלא וביקש מהבוסים שלי לוודא שהיא שותקת – אז עשינו את זה. שהרבני הבטיח שהוא יהיה חייב לנו: חצי מכל עסק שיוצא לו".

לויטן חתר להבין את ההמשך. "הוא החבר הכי טוב שלכם. הוא חייב לכם. הוא אמור להיות תרנגולת שמטילה ביצי זהב – אבל אתה הורג אותו".

– "הוא התהפך עלינו". אמר לוי. "כשהוא קיבל פרס ספיר והספר שלו נמכר – הוא עשה מיליונים. והוא לא היה מוכן לתת לנו יותר ממאה וחמישים אלף שקל בשנה הראשונה. הוא אמר שזה הרבה יותר מחמישים אחוז ממה שקיבל, כולל הפרס".

– "ואז הבוס שלך מחליט לרצוח אותו", חידדה וקסמן.

– "בטח. אף אחד לא מזמין אצל הבוס שלי עבודה ולא משלם. שהרבני נתן מילה שהוא נותן לנו חצי מכל מה שיקבל בחמש שנים הראשונות אחרי שהוא יוצא, וכבר בשנה הראשונה לא עמד במילה שלו".

ולוי מסר שורה ארוכה של פרטים נוספים, ובהם גם ציון הנקודה המדוייקת שבה אפשר למצוא את האופנוע ששימש להתנקשות – הנושא את טביעות אצבעותיו של ראש הכנופיה שלו, שנהג בו בעת הרצח. ואיש לא היה מופתע יותר מאבי לוי, כאשר אמרה לו חגית וקסמן בתום ההודאה המפורטת שלו, כי שהרבני לא צריך היה למות, כיוון שאמר את האמת: פרס ספיר עומד על 150,000 שקלים, וההכנסה הממוצעת של סופר בישראל בגין כל עותק של סיפור שלו הנמכר בחנויות עומדת על כ- 10% מהמחיר הקטלוגי – והרבה פחות מכך כאשר הספר נמכר במבצעים כאלה ואחרים.