קשר זוגי חדש הוא מקום שבו מותכים ומתמזגים גם מעגלים חברתיים שונים. כל אחד מבני הזוג מביא עימו נדוניה של חברים, אותם אסף בחיים שלפני הקשר. וכל אחד שמח כאשר חברים כאלה צולחים את מבחנו של בן הזוג הטרי – ומוטרד באותם מקרים שבהם מתברר שהכימיה שעבדה במקרה שלו ושל חבר מסויים אינה פועלת כשהדברים מגיעים לבן הזוג. וכיוון שבני זוג טריים להוטים לרצות זה את זה, הם מתאמצים לעתים לחבב את מי שמוצגים בפניהם על ידי הצד השני – גם אם בנסיבות אחרות לא היו משקיעים מאמץ של ממש באיש או באישה המסויימים האלה. בניגוד לחנן – איש רעים להתרועע כל חייו – לא הביאה עימה אפרת רשימה ארוכה של חברות או חברים: היא עברה יותר מדי מקומות ותהפוכות בחייה – ובתקופות מסויימות אפילו פעלה במודע על מנת לנתק קשרים, באופן המקל יותר על המעבר לסביבה חדשה: "לא רבנו, אבל לפעמים צריך לחתוך את חבל הטבור", הסבירה פעם למיכל, שתהתה בקול לאן נעלמה חברה משכבר הימים שהרבתה להגיע אליהם – ועכשיו איננה. ועל רקע מיעוט החברויות ארוכות הטווח, בלט הקשר בין אפרת ובין עליזה, שגדלה איתה במעברה. הן אהבו לצאת יחד לשדות שהקיפו את הישוב שבו גדלו, הבנויים כיום מגדלים מגדלים. ובטיולים האלה נולדה אהבתה של עליזה לפרחים. כמתנת בת מצווה, ביקשה מהוריה לקבל מגדיר צמחים, ובעוד אפרת מתפעלת מהנוף, או מצבע השקיעה – הייתה עליזה מצביעה על פרח כזה או אחר, מדפדפת ומתייעצת עם עצמה בקול, עד שהחליטה מה שמו. לעומת אפרת, שמבחינתה פרח הוא פרח ועץ הוא עץ – הייתה עליזה מהאנשים המנכסים לעצמם יופי באמצעות יכולתה לקרוא ליופי בשם. מינים-מחלקות-סוגים-זנים. חדוות הסיווג הזאת היא שהובילה אותה ללימודי רוקחות. "אנשים תמיד יהיו חולים, ותמיד יצטרכו בית מרקחת", אמרה לה אמא שלה, משבחת את בחירתה. וגם שנים ארוכות אחרי שהוכשרה, והיא עובדת כרוקחת בבית חולים, ממשיכה עליזה לטייל עם מגדיר צמחים בידיה – ולצידה בעלה, חובב בוטניקה בעצמו שהאהבה לצמחים חיברה ביניהם. והם מנהלים שיחות ארוכות, ומעלים צילומים מקרוב של פרחים לאתר שוחרי טבע, ומשתפים באמצעות האתר הזה את הנ.צ. המדוייק שבו נצפה פרח נדיר. וגם אם אפרת מעולם לא הפכה לחובבת פרחים מסורה – היא מסורה לעליזה, ונהנית לטייל איתה, ושמחה להציג בפניה ובפני בעלה גם את חנן. וכמו בכל שנה, הטיולים האלה מפוזרים בין החודשים השונים באופן בלתי-שווה: פחות בקיץ – ויותר בסתיו, ובחורף, ובעיקר – באביב.

חנן הכיר היטב את ההר הגלילי אליו טיילו יחד בסוף השבוע הזה. הוא הגיע לכאן לאורך השנים כאיש חיל האוויר, פוקד את יחידת הבקרה היושבת במקום, בוחן את יכולות המכ"ם הצופה אל סוריה ואל לבנון. עכשיו, במקום לפנות אל הכביש המוביל אל הבסיס – המשיך הלאה את מגרש החניה שבכניסה לשמורת הטבע. ולאורך שלוש וחצי השעות הבאות שחרר את מחשבותיו, מילא את ריאותיו באוויר הצלול – ועקב במעומעם אחר ההסברים הבוטאניים. תמיד משעשע לגלות כמה יכולים תחומי העניין של אנשים להיות רחוקים מאלה שלו, וכמה נחמד לראות אנשים מתלהבים מדברים פשוטים כל כך, שקיימים מאז ומעולם, ומתחדשים שנה אחר שנה.

באותו ערב, רגע לפני שכיבו את האור על מנת להיכנס לתנוחה הצמודה שבה אהבו להירדם, אמרה אפרת "אתה יודע, חשבתי היום על שהרבני". ומשהו בגופה המתערסל בחיקו התקשח, עד כדי שחנן הושיט את ידו אל מנורת הקריאה שלצד המיטה, הדליק אותה, ועבר לישיבה דרוכה. "דברי איתי", ביקש.

"אין הרבה מה לדבר. אתה הרי יודע בדיוק את הכל, כמוני. התחושה הזאת של אחריות. וזה לא רק שהרבני. היה שם עוד בן אדם. ואנחנו אחראים גם עליו". הוא הנהן, מחבק את כתפיה, ולאחר שניות אחדות החליט לשתף אותה בחייו הקודמים – עניין ממנו נמנע כמעט לחלוטין עד אותו ערב. "זה לא שלא חשבתי על זה. בחיל אוויר מדברים על נזק משני. המשפחה שנהרגת מפיצוץ מחסן תחמושת של חיזבאללה, שחטף פצצה מהאוויר. וזה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב – זו המשפחה שנהרגת מהפצצה עצמה. ובמקרה הכי גרוע – אלה הילדים בבית ספר שלא היו אמורים להיות שם, או במבנה שנפגע בטעות. שאף אחד לא יגיד לך שיש מלחמה כירורגית. וגם כירורגים בתנאים הכי טובים של בית חולים – עושים טעויות". הוא השתתק לרגע, והיא המתינה לו שימשיך. "כשאתה שם, אתה לא חושב על זה: אתה חושב על הנ.צ., ועל זווית הכניסה וגובה השחרור של החימוש שיתנו לך את הדיוק הטוב ביותר, ותחשוף אותך הכי פחות לנ.מ. ואתה מרגיש את המכה הקלה בכנף, כששחררת פצצה של 500 ק"ג. ואם הפצצה קטנה יותר – לפעמים אתה אפילו לא מרגיש כלום". היא הבינה היטב, כי הוא מדבר עכשיו לא רק עליה ועליו ועל שהרבני – אלא גם ובעיקר עושה חשבון הנוגע לחייו שלו. "היה פעם טייס צעיר, ילד שבא מקיבוץ, ששאל אותי את השאלות האלה, כשביקרתי בטייסת שלו. הוא היה חניך מצטיין בקורס טייס, ושבוע קודם הופיע בעתון איזה מאמר מגעיל על טייסים שכל הארץ דיברה עליו. עניתי לו בדיוק את מה שאני עונה לך עכשיו: שאין תשובות נעימות. שהשאלה, בסופו של דבר, היא אנחנו – או הם. שאם אפשר להימנע מנזק משני – עושים הכל על מנת להימנע ממנו. ואם אי אפשר – חיים איתו. כי צריך להבטיח שאלה נהיה אנחנו ולא הם". הוא השתהה לרגע, ואז המשיך. "ומה שהכי חבל לי זה שלא שכנעתי אותו. כשהוא הגיע לסוף תקופת החתימה הראשונה שלו – הוא פשוט עזב. ולפני זה היה מקרה שהוא יצא לגיחה וחזר עם החימוש. הוא אמר בתחקיר לאחר טיסה שראה על צג תמונת הלייזר תנועה של רכבים אזרחים והולכי רגל במקום שהם לא היו אמורים להיות בו ולכן לא הפציץ. זה שיקול דעת שיש תמיד לטייס. מלמדים אותו בקורס טייס שיש לו את שיקול הדעת הזה – אבל אז מצפים ממך להפציץ מטרה משנית, שנקבעה מראש. לא לחזור עם חימוש מלא". היא הנהנה, שילבה אצבעותיה באצבעותיו, ותהתה כמה חיים גבו האצבעות האלה. וכמה היא אוהבת את מגען המדוייק כל כך, המחליק בעדינות על עורה, מפזר את עצמו על גופה, והמילים שלו נוצקות למהות פיזית, והמהות הזאת מתפתחת ללפיתה תקיפה, המותירה לעתים כתם אצבע כחול-סגול טבוע בבשרה: בזרוע, במותן, באחוריים, כחותמת של תשוקה. היא אוהבת לבחון את הכתמים האלה במראה, בבוקר שאחרי. וכשם שלעתים הם פורצים לעתים את חוקי הדקדוק, כל אחד בכתיבה שלו, על מנת לבטא את מה שההיגיון התחבירי אינו משיג – הם פורצים הלילה את כל הגבולות.