בנסיונם לפענח את פרשת מותו של ויטאלי סומקין, הגיעו החוקרים גם אל אוסף כתבי היד העתיקים שלו. קצה הקרחון של האוסף היו חמישה עשר עמודים של כתר ארם צובא, שאותם העניק בהשאלה קבועה למוזיאון ישראל בשיתוף עם הספריה הלאומית בירושלים, נהנה ללחוץ את ידיו של ראש העיריה שהגיע על מנת להשתתף בטקס, ונהנה עוד יותר כחצי שנה אחר כך, כאשר הפך ראש העיר לראש הממשלה. עד שהגיע סומקין לישראל, נחשבו העמודים האלה לאבודים. מעולם לא נודע אם אבדו עוד בחאלב, קודם להעברת הכתר לישראל, או שמישהו בדרך, או אולי כבר בארץ, חמד אותם לעצמו. וגם כאשר צפו העמודים ועלו על פני השטח, עדיין נותרו השאלות שאין מציגים אותן. גנובים או לא גנובים, העיקר שהכתר שלם יותר. כתבי יד אחרים של סומקין – מהדורות מוקדמות של התנ"ך בלטינית, אוונגליון סלאבי מהמאה ה- 11 וטקסטים קראיים מתקופות שונות – נמכרו מעת לעת במכירות פומביות של סות'בי וכריסטיס, ועוררו עניין אקדמי מצד אחד – ותחרות בין-דתית מצד שני. אוונגליסטים מול קתולים מול פראבוסלבים. תורמים לאוניברסיטה אחת מול תורמים למוזיאון אחר. כל בעל הון – והכנסיה שלו. כל בעל הון – והמוסד התרבותי החביב עליו. סומקין עצמו התנהל כמי שמייחס לאוסף כאל נכס לכל דבר: הוא לא נקשר אל טקסט כזה או אחר, והיה מוכן למכור כל כתב יד – במחיר הנכון.

איש לא ידע מה מקורו של האוסף הזה ומהיכן הגיע. שלא כאוספים ותיקים ומפורסמים, המתמקדים בתחומים מסויימים או בתקופות מוגדרות, התאפיין האוסף של סומקין באקלקטיות מוחלטת. הגיוון הזה נולד ביום שבו הגיע אליו עובד לשעבר בספרייה הלאומית של ברית המועצות, ספריית המדינה הציבורית על שם סלטיקוב-שצ'דרין בלנינגרד, שקודם הייתה לכן הספרייה הצארית הציבורית ואחרי שהתפרקה ברית המועצות היא הספריה הלאומית הרוסית בסנט פטרבורג. עם כ-36 מיליון פריטים, שהפכו אותה לאחת הספריות הגדולות בעולם, ובתור הספרייה הגדולה והוותיקה ביותר במזרח אירופה – איש לא עמד על התהליך שבו יחד עם התפרקות ברית המועצות ופיזור הנכסים הכלכליים שלה בין אוליגרכים שונים, נבזזו, נשדדו ונגנבו גם נכסי התרבות שנאגרו במרתפיה, מאז נוסדה הספריה על ידי יקטרינה הגדולה אי שם ב- 1795. עובד הספריה הציע עסקה שקשה לסרב לה: ארגז ספרים עתיקים – על כל עשרה ארגזי ג'ינס אמריקאי חדש שיקבל מסומקין. סומקין עמד על המקח, והוריד את המחיר לתשעה לאחד. וכך, הוחלפו 45 ארגזים מלאי גי'נסים כחולים תמורת חמישה ארגזי עץ יבש ומתפורר, שחותמות מעידן הצארים מתנוססות עליהם.

כדי להעריך את שבידיו, גייס לשירותו סומקין דוקטורנטית שעבדה בעבר בספריה, ותוגמלה היטב תמורת שמירה על שפתיים חתומות – לא לפני שהובהר לה כי עצם חייה תלויים בשתיקתה. הארגז הראשון אותו פתחה מול עיניו הבוחנות של סומקין, הכיל ארגז עץ נוסף, קטן מעט ממנו, כמשחק בבושקות מגולפות היטב. נשימתה של הדוקטורנטית נעתקה כשהבינה כי הארגז הזה הוא חלק מאוסף פִירְקוֹביץ' שישב בלתי מקוטלג במרתפי הספריה הלאומית הרוסית, והוא אחד האוספים הגדולים של כתבי השומרונים בפרט ושל מסמכים מסוף האלף הראשון לספירה ואל תוך האלף השני והלאה. בשנת 1870 נמכר האוסף על ידי אברהם פירקוביץ', חכם קראי מחצי האי קרים, לספרייה הציבורית הצארית, ויש בו אלפי כתבי יד יהודים, קראים ושומרונים החל מהמאה החמישית והלאה. פירקוביץ' ביקש לתעד ולהוכיח כי מקורם של הקראים עוד לפני המאה השמינית – ולצורך זה עבר ברחבי המזרח התיכון כולו, משכם לירושלים, מקהיר לקושטא, רוכש כל פיסה כתובה עברית שעליה יכול היה להניח את ידיו. הארגזים שהכילו את האוסף הובלו משכם ליפו על גבי חמורים ופרדות, ומשם באנייה לחצי האי קרים. האוסף עשה דרכו לספרייה הצארית בסנט פטרבורג בארגזי העץ, אלא שחוקרי הספרייה הצארית התעניינו בעיקר בכתבים שהכילו קודקסים של ספרי התורה העתיקים בנוסח המסור בידי השומרונים. יתר הכתבים לא קוטלגו, למעט מאמץ סיווג מסויים שהתבצע בשנות השישים ובראשית שנות השבעים. במקום זאת, הושמו בארגזי עץ גדולים יותר, והונחו במרתפי הספריה עד שנבזזו ונגנבו ממנה.

לצד מגילות וקטעים מספרי תורה הכתובים על עור, ספרי פירושים הכתובים ביד על נייר, כתבי יד של תרגומים, ספרי הלכה בענייני מצוות, ספרי דקדוק, ספרי היסטוריה, רפואה, אסטרלוגיה אסטרונומיה ולוח השנה, כתובות, שטרי קניין, ומסמכים אחרים המכסים יותר מאלף שנים – היו בארגזים שנפתחו אחד אחד מול עיניו של סומקין גם מגילות יוחסין ותיעוד של נכבדי העדה השומרונית משלהי העידן הביזנטי והלאה.

סומקין לא חשף מעולם את הדרך שבה הגיע אליו האוסף. למעשה, הוא הסתיר את עצם קיומו, עד לרגע שבו הוציא אותו מרוסיה תוך שהוא מקפיד לשמן את כיסיהם של כל מי שצריך לשחד על מנת שלא יפתח ארגזים שעדיף שיישארו סגורים. הוא הביא אותו לישראל, יודע היטב שכאן אין שואלים שאלות קשות מדי. כל עוד כספים בלתי חוקיים עושים דרכם לבנקים בישראל, וכל עוד ספרים ממקורות בלתי מתועדים מגיעים לספריה הלאומית ולמוזיאון ישראל – אין טעם לחקור במופלא מאיתנו. וההשאלה הקבועה של דפי הכתר שהתגלו בארגזים לתצוגה במוזיאון ישראל בוודאי שעוזרת.

ותוך כדי החקירה בניסיון לפצח את זהותם של מי שהתנקשו בבעלים, הבינו אנשי המשטרה כי האוצר הגדול עוד יותר, הטקסט החשוב ביותר במה שזכה זה מכבר לכינוי "אוסף סומקין" – למעשה טרם נחשף לציבור. הם קיבלו את אישורה של אלמנתו הישראלית של סומקין, וגייסו פרופסור להיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב, אשר חתם על כתב סודיות – והיה למדען הראשון הנהנה מגישה מלאה לאוסף. ובין הארגזים השמורים בחדר-כספת ממוזג ומאוורר היטב, במרתף הווילה של המנוח – מצא החוקר הזה גם את מה שלימים יתפרסם כ"כתב יד סומקין", ספר התנ"ך העברי השלם הקדום ביותר הידוע כיום. כתב היד הזה תוארך לשנת 1005, קודם בשלוש שנים לכתב יד לנינגרד, שהיה גם הוא חלק מאוסף פירקוביץ' ונחשב עד למותו של סומקין והצלילה אל אוצרותיו לכתב היד השלם הקדום ביותר של התנ"ך. כתב יד סומקין נכתב בקהיר, ונסיבות הגעתו אל פִירְקוֹביץ', ממש כמו נסיבות מציאתו בידיו של סומקין – אינן ברורות.

כתב היד מחזיק כ-500 דפים: אלף עמודים הכתובים בשלושה טורים. הוא כולל את כל הטקסט המקראי בניקוד טברני, עם טעמי המקרא ועם הערות מסורה בשולי הטורים. בהערת הבעלות – קולפון – המופיעה בעמוד השלישי שלו נכתב כי נוסחו הוגה על פי "הספרים המדויקים של בן אשר". הבדיקה העלתה כי כתב יד סומקין קרוב מאוד לנוסחו של כתר ארם צובא, למעט שינויים מזעריים בניקוד ובהטעמה.

סמוך לכתב היד, בכספת שבמרתף ביתו של סומקין, נמצאה תיקיית מסמכים ובה תכתובת עניפה הנוגעת לטקסט הזה. מתוך התכתובת הזאת, ומקריאה בחשבון הדואר האלקטרוני של האוליגרך המנוח, למדו החוקרים כי סומקין ניסה להבין את הערך הכלכלי הגלום בתנ"ך הנדיר – וכמו כל בעלים של טקסט נחשק, חיפש גם הוא אחר דרכים להפיק ממנו את המירב. הוא התכתב עם סוחרי עתיקות מפוקפקים בלונדון ובניו יורק – ומהמכתבים הבינו אנשי המשטרה כי שקל גם לפרק את כתב היד לדפים נפרדים, בהנחה לפיה סכום התמורה אותו יקבל עבור החלקים יהיה גדול ממחיר השלם. בשלב מסויים – כך הסיקו על פי מכתבים והעתקי תיעוד תנועות בנקאיות – העביר לו אחד הלקוחות הפונטציאליים עימם עמד בקשר דמי רצינות, אלא שהוא החזיר את התשלום הזה מעט לפני שנהרג, כאשר קיבל הצעה גבוהה יותר. הלקוח המקורי הגיב בחמת זעם ובמכתב מאיים. ה- FBI שהתבקש לתשאל את שולח המכתב, בארה"ב, סיפק דו"ח שלא הוסיף מידע הרבה מעבר לזה שהיה זמין כבר בידי החוקרים. "סוני וויליאמס הוא לא מסוג האנשים שהייתי רוצה לבלות איתם בבר-ב-קיו בחצר שלי ביום ראשון", אמר אחד החוקרים האמריקאים בשיחת טלפון אדיבה במיוחד "אבל אין לנו שום דבר מהותי שיקשר אותו לרצח אצלכם". האמריקאים התבקשו להתקין ציתות לקווי הטלפון של וויליאמס, ושופט פדראלי נענה לפניה והוציא צווים מתאימים.

אלא שלמרות צווי האזנה, בישראל ובחו"ל, ולמרות הביטחון המוחלט אותו הביעה המשטרה ביכולתה לפענח את הפרשה ולהגיע לאשמים – הזמן נקף. עכשיו, שוב לא התעניינו העתונים בזהות הרוצח – אלא דווקא בסכסוך הירושה המשולש, בין אשתו הראשונה של סומקין ושני בנותיה שנולדו ברוסיה – לפני שנטשה אותו לטובת אוליגרך אחר, אשתו השניה הבריטית והילד שנולד לו ממנה, והדוגמנית הישראלית עימה חי בחמש השנים האחרונות, שילדה את בנם המשותף חודש לאחר מותו של סומקין. האזרחות הכפולה שבה החזיק סומקין, ישראלית ורוסית, המבנה המורכב של עסקיו חובקי העולם, והעובדה שכל אחת מהנשים החזיקה באזרחות אחרת – ולפיכך גם ילדיה זכאים לאזרחות האחרת הזאת – עתיד יהיה לפרנס צבא עורכי דין בשורה ארוכה של מדינות, ויוליד שורה ארוכה של תקדימים משפטיים בכל הנוגע לתחולה הטריטוריאלית של דיני ירושה.