אשבל ירד אל קומת הקרקע, והזמין את השכן לעלות אליו. "זאת אפרת, והיא חברה שלי", הציג את האורחת. אפרת חשבה כמה נחמד הביטוי שבו השתמש. "חברה שלי". כמו בשנות העשרה, בתיכון. לא "מכרה", בביטוי סתמי לחלוטין. לא "ידידה", שיש בו סוג של מרחק. "חברה". חד וחלק. וזה רק יום לאחר שנפגשו מחדש, או בעצם יום לאחר שנפגשו לראשונה, שהרי כל המפגשים הקודמים לא היו בין אפרת ובין חנן – אלא בין אבא של דוד ובין אמא של מיכל. חנן הציע קפה, ואפרת נהנתה לגלות כי הוא כבר זוכר בדיוק את האופן שבו היא אוהבת את הקפה שלה: הפוך, גדול, רותח, הרבה קצף, כוס זכוכית שקופה, עם מעט חלב, סוכרזית אחד. היא אוהבת אנשים ששמים לב לפרטים.

"אני רוצה שתשמע את הסיפור של אפרת, ואחר כך אתה ואני נדבר ביננו", אמר חנן, מגיש את הקפה לשני אורחיו. השכן הקשיב לה, שואל שאלות, מאזכר שמות של כמה ממפקדי האגפים בבית הסוהר, מתמקד באיומים שאליהם נחשפה אפרת. חנן כמעט שלא התערב. מפעם לפעם, הסיטה אפרת את מבטה מעיניו של האורח גדל הגוף אל עיניו של חנן העוקבות אחריה, כאילו מבקשת אישור – וממשיכה כשברור לה כי מבחינתנו האישור כולו שלה. כשברור שסיימה, ואין לשכן שאלות נוספות, הציע חנן שייפרדו. "תשאירי אותנו לדבר ביננו", הוא אומר. היא לוקחת את תיק המחשב, ואת שקית הספרים – ונפרדת ממנו בחיבוק ארוך ליד הדלת.

"נחמדה החברה שלך", אומר לו השכן, רגע אחרי שהדלת נסגרת מאחורי אפרת. "סוף סוף יהיה לך למי לתת את הטבעת שקיבלת בבוררות", הוא מחייך – ואינו יודע כי המחשבה הזאת ממש עברה במוחו של אשבל עוד במהלך הלילה שעבר. אשבל נתן לאורחו להמשיך ולדבר. "אם באת אלי – זה אומר שאתה לא רוצה לערב משטרה. ואני לא שואל אותך למה". אשבל מהנהן בהסכמה, וממשיך מהמקום שבו עצר השכן, מתמצת ומסכם כאילו סיכם דיון מבצעי. "זאת חברה שלי. לחברה שלי יש בעיה. אני רוצה לעזור לה. אני שואל אותך האם אתה יכול לפתור את הבעיה הזאת. אני לא שואל אותך איך אתה פותר אותה. אני לא רוצה לדעת איך אתה פותר אותה, כמו שלא רציתי לדעת על האנשים שהבאת לבוררות".

עכשיו תורו של השכן להנהן. הוא שואל את אשבל אם יש לו וויסקי, לשתות לחיים. אשבל ניגש אל הבר המשולב בספריית הענק שלו, שולף שתי כוסות זכוכית כבדות ומוזג לשניהם שיבאס רייגאל 25.

כשבוע אחר כך, מצא אשבל בתיבת הדואר שלו מעטפה לבנה שמנמנה, הנושאת את שמו – וללא שם השולח. מתוך המעטפה, שלף אשבל דיסק-און-קי זעיר שהיה עטוף בדף נייר מודפס במדפסת לייזר. "העתון וההוצאה קיבלו עותקים", אמר הדף הבלתי חתום. כשחיבר את הדיסק למחשב, גילה עליו אשבל קובץ וידיאו בודד. נגן המדיה הציג צילום רצוף אחד של שהרבני כשהוא יושב מאחורי שולחן, קורא בקול מתוך דף נייר ומרים עיניים שוב ושוב אל המצלמה – ואל מי שמאחוריה. והפחד ניבט מתוך עיניו, כאילו ביקש את אישורו של מי שמאחורי המצלמה לטקסט אותו הוא קורא: היה שם וידוי מלא של מי שמתייסר על חטאיו, הודאה מפורטת בגניבת הסיפור שזיכה אותו בפרס בתחרות של "הארץ", ובמעשה הסחיטה שלו – והתחייבות שלא לעשות שימוש בסיפורים אחרים של אפרת, שהגיעו לידיו. ואף מילה על "בחזרה לקוזובה". ובאותו ערב, אחרי שאשבל הקרין את הסרטון לעיניה הנדהמות של אפרת – היה האופן שבו התמסרה לו אסיר תודה. מוחלט עד כדי פריצת כל גבול.

שיחת הטלפון אל אפרת ממזכירתו של העורך המיתולוגי של מוסף הספרים של "הארץ" הגיעה ארבעה ימים אחר כך, במהלך ארוחת צהרים משותפת לה ולחנן, בביתו שלו. העורך ישמח להיפגש איתה, בכל מקום ובכל מועד שבו תבחר. היא העבירה את השיחה לרמקול, מאפשרת לחנן להקשיב גם הוא – וקראה את השרבוט שלו על גבי דף נייר. "בקפה למטה. אני צריך לראות את זה". למחרת, תפס חנן את השולחן הקבוע שלו – בעוד היא מתיישבת בשולחן סמוך ובאופן שיאפשר לו להאזין לשיחה אותה תנהל – ולתקשר איתה במבט.

חוסר הנוחות של העורך הספרותי ניכר בו היטב. הוא התנצל שהוא מזיע כל כך: מקום החניה שלו רחוק, והוא מיהר על מנת שלא לאחר. ומה היא רוצה לשתות, והאם היא בטוחה שהיא לא רוצה גם עוגה ליד הקפה? אולי ארוחת בוקר? אחד היתרונות של להיות עורך הוא הרי תקציב הוצאות. לא ארוחות פאר, כמובן, אבל משהו סביר. מאחורי גבו של העורך, החווה אשבל תנועת אצבע המדמה סיבובי רוטור של מסוק. הבעלים של בית הקפה פירש את התנועה הזאת כהזמנה להזמנת קפה נוסף – ורק אפרת הבינה שיש כאן רמז של חנן אליה, שפירושו משהו כמו "תראי איך הוא טוחן אוויר ומתקשה להגיע לעצם העניין".

אפרת החליטה ליזום "אני מבינה שלא היינו יושבים כאן, על חשבון תקציב ההוצאות, לולא סרטון וידיאו מסויים". ובן שיחה השתתק, לגם מכוס הקפה שלו, ונדמה כטובע המחפש אחר גלגל הצלה. "תראי, זה ללא ספק אחד הרגעים המביכים ביותר בחיי כעורך". הוא סיפר כי לאחר שקיבל את הסרטון, עבר על תרשומות שלו מהעבר. משהו בשמה של אפרת היה מוכר לו. "ומצאתי סיפורים ששלחת לנו לתחרות בשנים קודמות. כולל הסיפור שהוא בעצם הסיפור של שהרבני. אני מודה שאולי כשקראנו בפעם השניה שבה הסיפור הגיע אלינו – התמכרנו לסיפור האישי של האסיר, וחשבנו על יחסי הציבור של התחרות". וכן, הוא יודע שהשיפוט אמור להיות אנונימי, ולהתייחס לטקסט בלבד. היא חייכה, והחליטה שלא להיכנס ברגע זה לדיון בדבר הביוגרפיה של הסופר כמפתח להבנת היצירה שלו. רק בשבוע שעבר כתבה פרק בנושא הזה במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, שבו בחנה את ההבדלים בין ספרות שואה הנכתבת על ידי מי שחווה בעצמם את השואה – ובין ספרות הנכתבת על ידי אחרים, בני דורות מאוחרים יותר. במקום כל אלה, שאלה "אז מה בעצם אתה אומר לי? מה אתה מציע?".

אשבל הסתתר מאחורי העמוד הראשון של העתון היומי, אשר חצץ בינו ובין השולחן הסמוך. אלא שגם מבלי לראות – שמע עכשיו בטון קולו של העורך את מה ששמעה גם אפרת: הצעה מסודרת שעליה חשב האיש היושב מולה, והיא למעשה הסיבה שהובילה אותו לבקש את הפגישה. "תראי, קודם כל ההחלטה היא שלך: את יכולה לבקש מאיתנו לפרסם התנצלות, ואנחנו נפרסם – וזו תהיה השערוריה של השנה. וכל מי שדרכנו לו פעם על יבלת – ואת יודעת שאנחנו דורכים על לא מעט יבלות – ייהנה עכשיו לראות אותנו מתפתלים". את המשפט האחרון שלו, סיים העורך בטון גבוה, מזמין שאלה. ואפרת אכן נענתה ושאלה. "והאפשרות השניה?". עכשיו עבר העורך לשחות בטריטוריה נוחה יותר, מוכרת לו – וכזאת שיש לו גם מה למכור במסגרת שוק הקח-תן המתנהל בה. "האפשרות השניה, היא שאנחנו נפרסם בגיליון ראש השנה שלנו סיפור שלך – לפי בחירתך – בתור סיפור פותח של המוסף. וסיפור נוסף שיפתח את גיליון פסח של השנה הבאה. ושני סיפורים כאלה הם כרטיס ביקור מצויין שאת יכולה להשתמש בו בשביל למכור ספר סיפורים לאחת ההוצאות. אם יש לך רומן במגירה – גם זה אפשרי. ואם את צריכה עזרה – אני מוכן לקשר בינך ובין העורך הראשי של הוצאה גדולה. ומותר לך לצפות לביקורת מצויינת אצלנו על הספר הזה, אחרי שיצא".

אשבל קיפל את העתון, והרים במקום מושבו שני אגרופים באוויר בתנועה של אוהד ספורט החוגג על הטריבונה באיצטדיון טדי שניות לאחר הבקעת שער ניצחון במשחק גמר הגביע בו הוא צופה. עיניה של אפרת עקבו אחריו, משועשעות, והעורך תהה לרגע במה מאחורי ראשו ומעליו היא מתמקדת. לפני שהסתובב לבחון ולבדוק, אמרה לו אפרת כי האופציה השניה נשמעת לה הגיונית ומשביעת רצון. וכשנפרדו, היא התעקשה בכל זאת לשלם עבור הקפה שלה. "אני במילא נשארת פה", אמרה. וכמה דקות אחר שהלך, והיה ברור כבר כי אינו מתכוון לחזור – עברה לשבת עם אשבל, מחליקה נשיקה מהירה על שפתיו תוך כדי שהיא מתיישבת, וחופנת את ידו מעל השולחן.

פחות משבוע אחר כך, ב- 1 בספטמבר, בשעה 07:45 בעודו עומד במסלול האמצעי של דרך חיפה, ממתין להתחלפות הרמזור, עקף את שהרבני מימין אופנוע סוזוקי אדום ועליו שני רוכבים חובשי קסדה מלאה. האופנוע התייצב לרוחב מעבר החציה, חוסם את מכוניתו של שהרבני ומכונית נוספת שניצבה משמאלו, נהוגה בידי האוליגרך ויטאלי סומקין. ושני הרוכבים ירדו ממנו, שלפו עוזים מתחת למעילי העור שלהם, וריססו את ה- BMW שמשמאל לשהרבני, ואת ההונדה של שהרבני עצמו, עד שמיכל הבנזין שלה התפוצץ. ועוד לפני ששני המתנקשים נעלמו בשאגת מנוע של האופנוע האדום, כבר היו הן שהרבני והן האוליגרך מתים. וכמה כלי רכב סמוכים ניזוקו גם הם. כוחות גדולים של משטרה חסמו את האיזור לתנועה והרחיקו את האזרחים, וצוותי מד"א פינו את שני תלמידי תיכון חדש הסמוך למקום, אשר נפצעו קל מנתזים. מפכ"ל המשטרה, שהגיע למקום, התראיין ברדיו ואמר כי האירוע חמור במיוחד ומורכב. מפקד מחוז תל אביב הטיל את החקירה על היחידה המרכזית של מחוז תל אביב. הוא הדגיש את חומרתו של האירוע ואמר כי משמעות החיסול "ברורה מאד". "גם הפעילות המבצעית וגם פעילות האזהרות שאנחנו נוקטים כלפי עבריינים מבוססת על היקף המידע וחומרתו", הוסיף.

וכעבור כמה שעות, פורסם שם ההרוגים בחיסול, וצמרמורת עברה בגופה של אפרת. היא התקשרה אל חנן כדי לשאול האם שמע את החדשות, והוא השיב שאין שום סיבה שתגרום לו לדבר איתה על עבריינים שמתפוצצים ברחובות. "יש לי נושאים יותר נחמדים, כמו למשל השאלה לאיזו מסעדה אנחנו יוצאים הערב". כששחזר בזכרונו את השיחה שבה ביקש את עזרתו של השכן, היה משוכנע שלא ביקש לפתור את הבעיה באופן הזה. ודאי שהייתה פה אי הבנה, חשב. כנראה שסגנון הניסוח שלו, הצבאי והמסודר, שונה מזה של בן שיחו – שמורגל בפתרונות אלימים. אלא שעכשיו – אין טעם לנבור בעבר. ושהרבני מת. בגללו ובגלל אפרת. וכאשר ירד במדרגות בדרכו לפגוש את אפרת במסעדה, דפק אשבל על דלתו של השכן בקומת הקרקע, והושיט לו את בקבוק השיבאס ריגאל 25 הכמעט מלא. "התחלנו אותו יחד – ומגיע לך לגמור אותו".