לבוב הדהימה אותם בפטינה של עיר היסטורית. הגרעין העתיק שלה השתמר והוא אתר מורשת של אונסקו. שלא כמו העיר הלבנה של תל אביב, המגדלת פטריות מגדלים כנגעי ענק – לבוב הישנה נראית לעתים כתפאורה הוליוודית, גם אם אזורים שמחוץ למסלול התיירות הקבוע נותרים קודרים, וכבישיהם מתפוררים.

והם חוזרים אל סבא ואל סבתא, שהתייחסו למקום הזה כאן מטרופולין אמיתי – ועכשיו ברור להם שגם בצדק.

הם מתגוררים במלון המפואר ביותר בעיר, שנבנה בכיכר המרכזית הענקית בראשית המאה, לא הרחק מבית האופרה המזכיר להם בסגנונו את זה של פאריס. וכבר ברור להם מתוך אמונה שלמה כי בדיוק כאן, בבית הקפה שבמלון, שתו סבא וסבתא קפה או תה. וריח הקפה והשוקולד העולה מחנות שמול חלון הראווה שלה הם עוברים מחזיר אותם אל החיבה של סבא לשוקולד איכותי ולאספרסו.

ואז, נסעו אל הבית שהיה הבית של סבא, ומצאו אותו ברחוב ששינה את שמו שוב ושוב לאורך השנים, מאזכר בכל פעם אירוע היסטורי או תאריך רלוונטי לשלטון העכשווי באותו רגע, ולמיתוס הלאומי אותו הוא מטפח. ופתאום, חזרו אל הבית בבר כוכבא פינת דיזנגוף, מבינים כי נבחר על מנת לדמות ולשמר את תמונת הבית הישן גם במולדת החדשה.

ברובע היהודי של העיר – שריכז עד מלחמת העולם השניה את הקהילה האורתודוכסית – עומדים לשחזר את בית הכנסת שנהרס על ידי הנאצים. מתחם המגרש של בית הכנסת מגודר ומלווה בשלטי הסברה מפורטים. בכניסה למה שהיה הגטו, מתנוססת אנדרטת זיכרון – וחיה מספרת על סבתא שלה, אמא של בוף, שהייתה בגטו עד ששני ילדיה מתו ממגיפות, ואז חמקה ממנו ובילתה את המשך המלחמה מסווה עצמה כקבצנית נוצרית על מדרגות הכנסיה. ובכל כנסיה שבה הם מבקרים – שב וחוזר ההרהור הזה, האם אלה מדרגות הכנסיה המסויימת הזאת שעליהן ישבה. אנדרטה אחרת עומדת בכניסה לאתר שבו הושמדו יהודי העיר. עד לפני שנים אחרות השתמשה המשטרה באיזור הזה כשטח אימון לכלבים, וכיוון שכמה מהם ברחו והתפראו מתריעה המדריכה המקומית אותה שכרו שלא להיכנס עמוק מדי אל תוך מתחם החורשה הנושקת לאנדרטה.

העיר משובצת כנסיות וקתדרלות גדושות שכיות אמנות נוצרית מתקופות שונות. באחת מהן, הם מאזינים לקונצרט קלאסי של רבעיית מיתרים, שיש בו מוצרט, ובאך, ואווה מריה מצלצל-מהדהד בצליל זך הנושא אותך מעלה מעלה. ושוב, הם אומרים, אולי על מדרגות הכנסיה הזאת ממש ישבה סבתא צילה, אמו של בוף, לאחר שנמלטה מהגטו שבו מתו בעלה וילדיה, והיא לובשת בגדי קבצנית ומבקשת נדבות כסף או מזון, מסתתרת מאחורי החזות הנוצרית שלה ועיניה הכחולות ומייחלת שלא לפגוש חלילה במישהו המסוגל לזהותה כיהודיה. ובעצם אלה הרי עיניה הכחולות שהתגלגלו והן עכשיו עיניו של חנן.

לעומת אמו, המתאמצת לקלוט כל פרט, חש אשבל תחושה של מיצוי ורוויה. והוא קרא את התחושה הזאת גם בתוך עיני בתו, שנדדו שוב ושוב למחוזות אחרים. שיטוט העיניים הזה הוביל את הבת לזהות התעניינות ערה של תיירים, המצחקקים ומצטלמים לצד פסל ברונזה המשקיף על הרחוב הראשי. בירור קצר מעלה כי הפסל הזה מנציח את דמותו של הסופר ליאופולד פון זאכר מאזוך, האיש שנתן את שמו למאזוכיזם. ביטוי להנאה אותה שאב מושא הפסל מכאב והשפלות, נתן הפסל בכיס הימני של המעיל אותו עוטה דמות המתכת: מי שמכניס את ידו עמוק אל תוך הכיס הזה, מגלה כי היא אוחזת בזוג אשכי הברונזה של פון זאכר מאזוך, הנסתרים מהרחוב. חנן הרהר במישהי שהציעה לו לשחזר בצנעת חדר המיטות שלה את "ונוס בפרווה". הוא לא הכיר את הסיפור של מאזוך, והיא השאילה לו עותק של הספר בתרגום עברי. במפגש הבא, בין סיבובי התעלסות שבחנו את גבולות הפנטזיה שלה, התווכחו האם סוף הספר, שבו מפסיק סוורין לממש את תשוקותיו תוך הצהרה לפיה גברים צריכים לשלוט על נשים רק עד הרגע בו הן ישתוו להם בחינוך ובזכויות, צריך להתפרש כפמיניסטי, כשוביניסטי או כשילוב מוזר ביניהם, בהלחמה בלתי אפשרית.

הרובע היהודי שבתוך החומות, לא הרחק משם, אכלס רק חלק מיהודי העיר. מחוץ לחומות, ישבה קהילה יהודית נוספת, עימה נמנו בני משפחתו של סבא, אשר הייתה מרכז לתנועת ההשכלה. בין הניירות אותם מצאו בעבודת התחקיר שלהם, היו תוכניות של הצגות בתיאטרון היידיש המקומי, עליהן שמרו בני המשפחה – לעתים עם הערות ושרבוטים בכתב יד. והיה כרטיס ציר של ועידת השומר הצעיר שנערכה בלבוב – או למברג כפי שנכתב שם העיר בגרמנית – באביב 1920. שלט זיכרון עדכן אותם כי מתוך 100,000 יהודי העיר ערב מלחמת העולם השנייה, שרדו 3,400. אחת מהן, היא סבתא-רבא צילה, שהגיעה מאוחר יותר לארץ, וחייתה בביתו של בנה, בוף. וחיה סיפרה שוב כמה הייתה מתוסכלת כאשר הגיעה סבתא צילה לחיות בבית, והתחרתה על תשומת הלב של אבא בוף שהייתה מוקדשת עד אותו רגע לבתו בלבד.

סיפור הפסל של פון מאזוך ליווה אותו ברובע היהודי ולאורך אחר הצהרים. בערב, כשישב לכתוב את סיכום היום, ומתוך הידיעה לפיה יהווה הסיכום הזה תשתית לספר מסע השורשים שיונח על השולחן בדירה של אמו, התלבט עד כמה להיכנס לפרטים הנוגעים לפון מאזוך ולהרגליו המיניים. בסופו של דבר, החליט כי מעתה ינהל שתי תרשומות: האחת – של סיפור המסע המדוייק, המפורט והנאמן למציאות האמיתית, בגרסה המיועדת לכל קורא באשר הוא. השניה – מורחבת וחופשית וחושפת הרבה יותר, שיש בה אנקדוטות המעבדות את האמת לתמונת אמת פרטית משלו, ומחשבות שלו הקושרות בין הכאן והעכשיו אותם הוא חווה ובין נקודות אחרות בחייו, או תובנות שנולדו מהן. היום, למשל, הוסיף בסוף הפסקה העוסקת בפסל, ובתחושה המוזרה אותה חוותה היד הגברית שלו שעה שחפן מתוך הכיס את אשכי הפלדה, כמה שורות שעניינן בחינת משנתו של מאזוך בעידן #metoo.