"אליק נולד מן הים", פותח משה שמיר את ספרו "במו ידיו", עליו נבחן חנן שיבלונסקי במסגרת בחינת הבגרות שלו בספרות עברית. הספר ליווה אותו אחר כך, גם בלשכות הצבאיות בהן ישב, ניצב ליד ספרון "אמנות המלחמה" של סון טסו, אותו הקדיש לו אישית מפקד החייל לאחר שביצע בשלום גיחת צילום מורכבת. כמפקד, ראה עצמו גם כמחנך. והוא ידע כי מיתוס הצבר העולה מן הים – כמעט המקבילה הגברית לוונוס של בוטיצ'לי – נועד לנתק את הקשר בין מה שהיה "שם, פעם" ובין מה שאנחנו עושים "כאן ועכשיו". היו יתרונות להיוולדות מן הים. אמא שלו, שנולדה כבר בארץ, ניצלה את הניתוק הזה על מנת לטפח את הזהות המקומית שלה והיא מקפידה להגדיר עצמה כ"תל אביבית כל חייה". אבא שלו, שהגיע לארץ מיד לאחר מלחמת העולם השניה הוא אמנם "עולה חדש" במונחים של אמו – ובכל זאת הזהות הישראלית שלו מוחלטת, ואינה מדלגת בין תרבויות כפי שבחרו לעשות עולים חדשים יותר מרוסיה.

לניתוק הזה תרמו גם סבתא לורי וסבא בוף, שתמונת הריקוד שלהם קידמה את פניו בבית הדיור המוגן. ההתייחסות שלהם אל אירופה של שנות השלושים, לפני עלייתם ארצה, הייתה מזערית, אם בכלל. הם לא סיפרו, לא דיברו, לא תיעדו. עד כדי כך חדים וחריפים היו הניתוק והמידור האלה, שאיש לא ידע למעשה דבר אודות הגיל המדוייק של ארבעת אחיה של סבתא שנספו בשואה, או אפילו מה שם בעלה של מינה קנצלפולד, הסבתא של בוף. איש לא ידע באלו נסיבות בדיוק נפגשו לראשונה בוף ולורי: הוא הרי למד באוניברסיטה הגרמנית של פראג, היא למדה בווינה. ובכל זאת משהו הניע אותם להניח מאחוריהם את קוזובה ואת לבוב, ולהצטרף לחבורה ציונית שתלווה אותם לאורך כל שנותיהם בארץ. כשחנן היה שואל את סבתא למה באה לארץ, היא הייתה עונה "א נו, למה באנו? בגלל האנטיסמיתיזמוס״. סבא בוף היה מוחצן יותר, ודיבר רק קצת יותר, על שהשאיר מעבר לים. הוא סיפר על חוית היומיום המכוננת שלו בסביבה חשוכה, עוינת וגזענית: קטטות עם הגויים, ותא סטודנטים יהודיים שפועל באוניברסיטה הגרמנית של פראג ומאזן מעט את האנטישמיות המובנית כל כך בסביבה הנוצרית בכלל והגרמנית בפרט. וכך, הם יצאו לדרך ב- 1932, על מנת לבנות כאן, על שפת הים, עיר חדשה ועם חדש במקום זה הישן, שנותר מאחור באירופה.

אלא שיותר ויותר התברר גם לבני המשפחה כי הניתוק הזה בין החדש לישן, בין הכאן ובין השם, הוא עניין מלאכותי. ומי שאינו לומד מן ההיסטוריה – דינו לחזור ולחוות אותה שוב ושוב. עקביא בן מהללאל אומר "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון". וגם אם את הדין וחשבון שלנו בוחרים אנשים לתת לעצמנו וליקרים להם – בכל זאת הם רוצים לדעת מאין באנו, בתקווה לתכנן ולעצב טוב יותר את המקום שאליו אנחנו הולכים.

יותר משישים שנה התגוררו לורי ובוף באותה דירה, ברחוב בר כוכבא בתל אביב, סמוך לכיכר צינה שרוב האנשים קוראים לו פשוט כיכר דיזנגוף. כאשר ניגשו בני המשפחה לפנות אותה, בחרו שלא לקרוא ולמיין את מעט הניירות והמסמכים שהיו שם: הכל נארז בשקיות ניילון שהועברו אל ביתה של חיה, ולא נפתחו משך כמה וכמה שנים. רק כאשר החל תהליך מיון דירתה של חיה, לקראת מעברה אל הדיור המוגן, וצריך היה לצמצם נפחים ולהחליט מה ישרוד במבחן המעבר ומה ייעלם, ושקיות התמונות נפתחו והניירות נקראו ופוענחו – החלו פיסות של תמונת התצריף המשפחתי הנעלם צצות ומאירות פרקים שאיש מבני המשפחה החיים לא ידענו כלל שנכתבו. העיסוק בעבודת השורשים שכתב בבית הספר אחד הנכדים, בענף אחר של המשפחה תרם אולי גם הוא למוטיבציה שלהם: מתוך המעט שנכתב – עלה הצורך לדעת יותר.

וגם אם אביו של חנן הביע התנגדות עקרונית ל"שואה טורס", כפי שכינה את מסעות תלמידי התיכון לאתרי ההשמדה, הצליחה חיה לשכנע את בעלה ואת בנה ונכדתה לצאת לדרך הרחק מכאן, ובכל זאת גם קרוב מאד, אל תוך תוכם ואל תמונת הזכרונות שלהם. ומראש נקבע שלא רק המסע הוא יעד – אלא גם האלבום. וחנן חשב שמבחינתה של חיה – אולי הנסיעה כולה לא נולדה אלא על מנת שתוכל גם היא להניח אלבום שורשים במקום שכולם רואים אותו. עבודת התחקיר החלה קודם הנסיעה, צוללת אל תוך המסמכים והתמונות שראו סוף סוף אוויר עולם ונשלפו משקיות הניילון. וחנן החל רושם לעצמו רשימות, ואוסף מקורות, ובונה תיק טיול – כמו שאסף תמונות מודיעין ובנה תיקי מבצע בימיו במחלקת המבצעים של חיל האוויר. לצורך התחקיר המוקדם, חידש אשבל את הקשר עם האוליגרך ויטאלי סומקין, יליד לבוב בעצמו. דרכו של סומקין אל לב הקונסנזוס הישראלי עברה דרך תרומות למוזיאון חיל האוויר, והוא שמח עכשיו לספק לאשבל המלצות למלונות, שמות אנשי קשר, ומספרי טלפון שאם רק יתקשר אליהם חנן ויזכיר את שמו של סומקין – תיפתח בפניו כל דלת אפשרית. ואשבל נהנה מהעבודה הזאת, גם משום שאיפשרה לו להתרחק מהכאן והעכשיו, ממלאת את ימיו במשהו אחר, ומספקת לו סיבה טובה לקום מדי בוקר ולהתיישב מול המחשב ושולחן הכתיבה עתיר המימדים שלו: גוש עץ כהה, עתיר מגירות, ומעליו חיפוי לוח זכוכית עבה.

את השולחן הזה הביא ממשרד מפקד הבסיס בשדה התעופה של פאיד, ממערב לתעלת סואץ. מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשמונה לעמוד בראש הטייסת ששורותיה הידלדלו במלחמה עד כאב, הצטרף לטיסה של טייסת התובלה שביצעה סבבים בין פאיד ללוד, מעמיסה חיילים מאושרים שעלו בגורל וזכו להגיע מהשטח אל מרכז הארץ בתוך קצת יותר משעה בלבד – במקום להיטלטל לאורך יום שלם בכבישי סיני המשובשים, שריח המלחמה והגומי השרוף המהול בשמן מנוע שהתבשל בקרב ובשמש שאחריו מלווה אותם. ליד השולחן הזה כתב את הדוקטורט שלו. השולחן הכהה והכבד היה עכשיו ניגוד מוחלט לשאר דירת הלופט שלו, שכולה מודרניות בהירה. מזמין שאלות של מבקרים המגיעים לדירה, ומתניע שיחות על ההיסטוריה האישית של בעליו, ותולדותיו במלחמת יום הכיפורים, ומעורר את אותה הערצה שממנה נהנה כל כך. אלא שבתקופה הזאת של חייו, שמורים הרי סיפורי השולחן לבעליו בלבד.

הוא נזכר בשולחן שלו כאשר הגיע עם אמו ובתו לספינת המלון בה התאחסנו בקייב, בהמלצתו של סומקין, פוגש בשולחן דומה להפליא דווקא בחדר שאליו נכנס. סוכן הנסיעות דאג לעדכן את המלון בזהותו של הלקוח המסויים הזה – והוא שודרג לסוויטה. במבט ממרפסת סיפון ספינת המלון העוגנת דרך קבע לחוף הדנייפר, מנצנצות כיפות צריחים מוזהבות מעברם השני של המים השקטים באור בהיר להפליא של שמש מתעתעת, שכן מתחתיה – הבוקר קריר להפתיע. אין להם שורשים משפחתיים בקייב: המעבר כאן הוא עניין טכני לחלוטין, וקייב היא הרי אוקראינה בעוד שהם בכלל נוסעים לגליציה, שהיא כיום אמנם חלק מאוקראינה – ובכל זאת אחרת. ועדיין, הביקור בקייב מהווה סוג של מבוא.

בכנסיית סופיה הקדושה הוא מרותק לניתוח של האמנות הנוצרית בדיאלוג משובב אוזן בין אמו לבתו. מזהה את קווי הדמיון ביניהן. הוא תהה האם מתקיים כאן דילוג דור המותיר אותו מחוץ לתמונה, או שאולי אילו הקשיב מישהו שלישי לשיחה בינו ובין בתו היה מזהה גם הוא מכנה משותף. תוך כדי כך, התעמק בפסל לוחם רכוב על סוס, הניצב בכיכר רחבת המימדים שבחזית הכנסיה. הרוכב הזה הוא בוגדן חמילניצקי – ואשבל הציג אותו בפני משפחתו כביטוי לאופן הרב-מימדי שבו ניתן לקרוא את ההיסטוריה. האיש שמבחינת היהודים הוא שם נרדף לפרעות ותמצית הרוע – הוא אחד הגיבורים ההיסטוריים הנערצים של האוקראינים: לוחם חופש, שניסה לשחרר את אוקראינה מעולם של הרוסים, בעזרת הקוזאקים שאותם הנהיג. ואצל הרוסים – סיפר אבא שלו, שנשאר לנוח במלון – חמילניצקי היה מה שהחמאס וחיזבאללה הם אצלנו, כיום: טירוריסט לכל דבר.

יום הטיול הבודד בקייב כלל גם ביקור במנהרות קבורה חצובות בהר משובץ מנזרים, שכיפות הזהב ומערך הצריחים שלהן הוא הדבר הקרוב ביותר לארץ האגדות של דיסנילנד. במערות האלה, משתמרות חנוטות בקור וביובש גוויות של נזירים, אנשי הגות ותרבות, המוצגות בארונות מחופי זכוכית. גובהן של המנהרות אינו מכיל את קומתו של חנן ומחייב אותו להרכין ראש על מנת לשמור על קרקפתו. והן הומות עולי רגל המתפללים בדבקות, מדליקים נרות ומבקשים על חלומותיהם. ומבטיהם של עולי הרגל המייחלים לנס פולחים את אפלולית המערה וחודרים את ברק הזכוכית כמו מצפים לתנועת יד של הקדוש החנוט שם מאות שנים. איזה אגודל מופנה כלפי מעלה, של "רות. ברור", בתקשורת בין טייסים, כל אחד בתוך חופת הזכוכית שלו. ואז – נסיקה לקראת ביצוע.

בהמשך צעדו מרחק גדול ברחובות הרובע היחיד של העיר שהשתמר ושרד את מלחמת העולם השניה ואת הברוטאליזם של הבניה הקומוניסטית. מזכיר במידה רבה את פראג, שאליה הגיע לגיחת סוף שבוע עם שניים מחבריו – ועדיין פחות ממוסחר ומצועצע. בערב, התנחלו על מרפסת מסעדה מקומית הצופה אל רחוב ראשי, והתענגנו על טיול שורשים אל הקולינריה של סבתא לורי. האוכל כאן זול להפליא, מה שמאפשר להזמין עוד ועוד מנות, ושפע של בירה. כאשר פצחה תזמורת קטנה במוסיקה, והחלו ריקודים – התרשם מהנערות והנשים האוקראיניות, ארוכות רגליים, חטובות, ומתנועעות במיומנות בנעלי עקב גבוהות. ואחת מהן אפילו קלטה את מבטו המתעניין, ושלחה אליו מנוד ראש אותו פירש כהזמנה, והוא חייך, ונותר במקומו. ולא היה לו עם מי לחלוק את ההתרשמות הזאת מהנשים, ומההיא שרמזה לו או שלא רמזה, ולחלק ציונים ולדרג אפשרויות, ולתעדף נתיבים. כמו בכל מקום שיש בו נשים ויש בו גבר מסוגו.

חיה שיבלונסקי, בעצמה מורה להיסטוריה בתיכון עד שיצאה לפנסיה, ניצלה את ארוחת הערב על מנת להסביר שלמרות שטיול השורשים מתחיל בקייב בירת אוקראינה, בעצם הם מגליציה, הנחלקת כיום בין אוקראינה לפולין. בתקופה שבה נולדו כאן כאן סבתא לורי וסבא בוף, הייתה גליציה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, מה שמסביר את הגרמנית שדיברו בה בבית הוריה, ואת הגישה הייקית שלה, שאותה הנחילה לחנן: יש פתרון שיטתי לכל בעייה, והכל תלוי בהקפדה בסדר מופתי.

התחקיר השיטתי אותו ערך חנן ערב הטיול העלה כי היו בראשית הציונות מי שאף חלמו להקים מדינה יהודית בגליציה במקום בפלשתינה מפני החשש מהסביבה המוסלמית והערבית העויינת. "מעניין איזה מטוסים היית מטיס בחיל האוויר של המדינה הזאת. אולי מיגים?", תהתה בתו בחיוך, שעה שהעלה את העובדה הזאת. "אם כבר משחקים ב'מה היה קורה אילו', יותר מעניין איך הייתה מתגלגלת מלחמת העולם השניה, והשואה בפרט" השיב. וכמו בהזדמנויות אחרות בעבר, ציין את ראיית הנולד של בוף ולורי שאימצו את הציונות ופנו לארץ ישראל.

אל תוך השתיקה שהשתררה סביב השולחן, חדרה מנגינת שיר של להקת אבבא, וזמרת בלונדינית צעירה סיפקה תחליף ראוי לאנייטה פלטסקוג. חנן הזמין את אמו לריקוד, והיא קרנה כולה, ובשיר הבא – קרן הוא עצמו, כשרקד עם בתו. הוא ניסה להיזכר מתי לאחרונה רקד כך, עם מי משתיהן – והרחיק עד לבת המצווה של הבת.

לפני ששכב לישון, העלה ורשם על מסך המחשב הנייד שלו את אירועי היום, קורא שוב פרטים אודות לבוב אליה יטוסו למחרת.