תחילה, הסבירו למשפחה ולחברים שהיא נשארת בבוסטון על מנת שבנם הבכור ישלים שם את שנת הלימודים האחרונה בתיכון, לפני שהוא חוזר לארץ על מנת להתגייס. אחר כך, כשחזר הבן והתנדב לסיירת, נשארה שם על מנת שגם הבת תשלים את השנה האחרונה שלה. וכשחזרה גם הבת – נשארה שם משום שהתאהבה במוריס לוי, מורה לספרות בתיכון שבה למדו שני ילדיה. הקשר ביניהם החל כשעוד היו שם ארבעתם, היא וחנן והילדים, חיים כמשפחה בבית שכור אחד.

כמי ששרתה בעצמה בחיל האוויר, הייתה סיגל מודעת היטב למוניטין שיצא לחנן קודם הכרותם, כאיש שאוהב נשים. אי שם ב- 1983, כשצפו יחד בסרט בשם הזה, של פרנסואה טריפו, הצביעה בפני חנן על הקווים המשותפים לו ולגבר גיבור הסרט: שניהם עוסקים בתעופה – חנן כטייס, והגיבור של טריפו כמהנדס כלי טייס. ושניהם מוקסמים מהתופעה הנשית – ומקסימים נשים באשר הן. "ורק שלא תגמור כמוהו, כשמכונית שאישה נוהגת בה תהרוג אותך", התריעה. גם אם התאכזבה מעט כשגילתה לאחר כחמש שנות נשואין שהוא ממשיך לשמר ולתחזק את אהבת הנשים שלו – לא הופתעה. בוחנת את מצבה, הגיעה למסקנה לפיה היא מעדיפה לשמר את נשואיהם. "הסוד לחיי נשואין מאושרים הוא אישה עיוורת וגבר חרש: היא לא רואה מה הוא עושה. הוא לא שומע מה היא אומרת", אמרה לה פעם סבתא שלה, משלבת עברית וערבית מרוקאית.

ובכל זאת, משהו נשבר בסיגל כשהתברר לה שגם בבוסטון הוא ממשיך בהרגליו. וכשיירטה הודעת טקסט מרשיעה בטלפון הסלולארי שלו, חרגה בפעם הראשונה מעיקרון עצימת העיניים שלה, ועקבה אחריו במכוניתה. ואחרי שראתה אותו בחברת מרצה שאותה אירחו בביתם בסוף השבוע הקודם – עמדה מול המראה בבית, בוחנת את עצמה בעיניים שבה העריכה שיבחנו אותה גברים פוטנציאליים. לא רע, בסך הכל, אמרה לעצמה – והגדילה את תדירות הביקורים בחדר הכושר, ואת מרחק הריצה בפארק שבשכונה. וכשהמורה מוריס לוי החמיא לה בנימוס, כאשר ישבה לשמוע דיווח על אודות הישגי ילדיה – הזדקפה והסיטה את השיחה למחוזות שאותם החליטה לחקור יחד איתו. מבחינתה – הרומן הזה בפירוש לא היה נקמה. "לכל קשר בין גבר לאישה, כמו למוצרי חלב, יש תאריך תפוגה. יש אנשים שמתעקשים להמשיך לאכול אותם גם אחר כך, ממש כשם שיש אנשים שמתעקשים להמשיך בקשר גם לאחר שהחמיץ", הסבירה לאחת מחברותיה למכון הכושר, חודשים ספורים לאחר שעברה להתגורר עם מוריס.

כבר במהלך לימודיו של חנן בבוסטון, החלה שומעת קורסים בלימודי מגדר. עכשיו – ניגשה להשלים תואר שני בתחום. "מוסד הנשואין הומצא על ידי דתות מונותאיסטיות. לא לחינם עורך שיר השירים הקבלה בין אהבת גבר ואישה ובין יחסי אלוהים ובני אדם. העיקרון של אלוהים אחד וגבר אחד, כאשר אלוהים הוא כמובן גבר, משרת את הנרטיב המונותאיסטי מצד אחד, ומנציח את המודל המונוגמי הפטריאכלי מצד שני", גרסה אחת המרצות. מרצה אחר, בחר להתמקד בפן הכלכלי. כפונקציונאליסט, הציג את התיזה לפיה המבנה המונוגמי נועד להבטיח יציבות חברתית – ומסגרת תמיכה סוציאלית. "מרגע שמדינת הרווחה נכנסה לתחום הסיעוד והפנסיה – אין טעם בנשואין". והיה כמובן הנימוק הדמוגרפי: ככל שתוחלת החיים עולה – הסיכוי להתמיד בנשואין עד שהמוות יגיע סוף סוף ויפריד בין בני הזוג הולך וקטן.

הגירושין עצמם היו מהירים, כמעט ידידותיים. היא הגיעה לארץ, חתמה על ההסדר הכלכלי אותו סיכמו בדואר האלקטרוני, והתייצבה יחד אתו ברבנות, מתחבקים בנימוס בחיבוק של פרידה שעה שהם עומדים ברחוב דוד המלך, הפעם – כפנויים ומותרים לכל. בסוף אותו שבוע, יצאו יחד עם ילדיהם למסעדה, שבים ומבהירים כי הפרדה שלהם אינה משנה דבר בכל הנוגע ליחסיהם עם השניים.