בעל הדירה הוא שהזעיק את המשטרה. תוקף החוזה אותו השכיר לפני שלוש שנים עמד לפוג, רוב המחאות שכר הדירה שנמסרו לידיו כבר נפרעו, וכל נסיונותיו ליצור קשר עם השוכר ולהבין האם בכוונתו לחדש ואת החוזה ולהאריך את תקופת השכירות שלו – לא נענו. הוא לא היה מוטרד מדי: דירה ברחוב טוב בעיר, החביב על הקהילה הגאה מצד אחד ועל עולים חדשים מצרפת מצד שני – היא מצרך מבוקש. בימים של מחסור בדירות ועליה מתמדת במחירי השכירות, סביר להניח שיוכל אפילו לגבות משוכר חדש תשלום חודשי גבוה יותר. לפחות עוד 500 שקלים. בעצם, למה לא אלף? הסימן הראשון לבעייה אפשרית היה תיבת הדואר של הדירה: היא הייתה מלאה מעל גדותיה, דחוסה במעטפות של נפתחו, ממוענות אל עמרם בן כוכב, השוכר. עומד מול דלת הכניסה של הדירה, צלצל תחילה בפעמון, ואז הקיש בדלת בעוצמה הולכת וגוברת. משלא נענה, שלף את המפתח שברשותו, ופתח את הדלת. צליל שיוף יבש ליווה את הדלת הנפתחת. הוא גילה כי החריץ שבין הדלת לרצפה היה אטום בסרט הדבקה שקוף, ושאריותיו יוצרות את הצליל הזה.

"מישהו בבית?" השאלה נותרה ללא מענה. הבית היה אפל וקר להפליא, כל התריסים מוגפים. המזגן בחדר המגורים טרטר בצליל אחיד. רק כשהדליק את האור, הבחין בסרט האיטום היוצר מסגרת סביב חלון המרפסת היוצאת מהסלון. כשסיפר ושיחזר אחר כך את הדברים האלה, באוזני חוקר המשטרה, אמר שזה השלב שבו החל לחשוד. הוא עשה דרכו במסדרון הקצר, אל חדר השינה, מבחין כי כל דלתות הפנים מוקפות באותו סרט הדבקה אפור. פותח דלת אחר דלת, על מנת לגלות שוב ושוב מזגנים עובדים וחלונות חיצוניים אטומים בסרט הדבקה. וכשפתח את דלת חדר השינה, ניצב מול מה שנראה כדמות חנוטה ספק יושבת ספק שוכבת בתנוחת צלוב, זרועותיה קשורות אל פינות מעקה גב המיטה הזוגית, רגליה כפותות והדוקות זו אל זו – ומשם אל הסורגים שבחזית המיטה. סירחון דק עמד באוויר.

הוא הבין מיד שמוטב שלא ייגע בדבר, ולכן החליט לצאת מהדירה, טורק אחריו את הדלת. כשהמתין לניידת המשטרה, סמוך לכניסה לחדר המדרגות, שאל את עצמו האם יוכל להגיש לפירעון את שתי המחאות שכר הדירה שעוד נותרו בידיו. האם הסיפור הזה יכריח אותו להתפשר בחוזה ההשכרה הבא? האם סרטי האיטום גרמו נזק לצבע של המשקופים והדלתות? ממי אפשר לתבוע את הנזקים האלה? אלו בטוחות יש לו במסגרת החוזה? שוטר ושוטרת שהגיעו בניידת מהבהבת כחול מרצד שברו את רצף השאלות שלו, בשאלות משלהם.

חודשים קודם לכן, העסיק תיק גוויית הגבר שהתגלתה רק בשל השיבוש בעבודת המזגן את כותרות העתונים. מאז, הופיעו כמה וכמה סיפורי פלילים חדשים – מספקים לכתבים פשעים טריים לכתוב עליהם. ועדיין, הקצין שהגיע לזירת הפשע זכר את סיפור הגווייה הקודמת, והזעיק את רב פקד חגית וקסמן להצטרף ולבחון את הגוויה החדשה, מגיעה מעט לאחר אנשי הזיהוי הפלילי. אלה, בתורם, ביקשו גם מרופא מהמכון הפתולוגי להגיע לשטח, לנוכח הנסיבות החריגות. "לא בטוח שנדע אי פעם מתי בדיוק הוא מת", ציין הפתולוג ביובש, בוחן את המומיה שהייתה פעם גבר. הוא המשיך לאסוף פריטים, פונה עכשיו אל מתמחה שהצטרף אליו למשימה הזאת. "יש לך כאן הזדמנות חד פעמית לראות איך לא תמיד אפשר להבין הכל מהגופה בלבד. במצב רגיל, אתה הרי יודע שלאחר המוות, תהליכים פיזיולוגיים כמו דימוי דם והפסקת חילוף חומרים גורמים לגופה להתחיל בתהליך שיוביל בסופו של דבר לפירוק סופי. מתחילים חיידקים בתריסריון ובקיבה לפרק את הרקמות. תחשוב על זה בתור האולקוס של הפגר. זה יכול להוביל לייצור גזים שגורמים להתנפחות של הגופה. בחדר ממוזג, כמו זה שיש לנו כאן, קצב הפירוק עלול להיות איטי יותר, כי החיידקים פועלים פחות ביעילות בטמפרטורות נמוכות יותר. חלב הרי מחמיץ לאט יותר במקרר. אם החדר אטום טוב מספיק – הריח של הפירוק יימוג וייספג עם הזמן. אי אפשר לעמוד ליד גווייה בת שלושה ימים בתנאי חמסין ישראלים. אבל כשהתהליך איטי, בחדר ממוזג – הוא נסבל. וכן, במקרה שלנו, כיוון שהמיזוג היה טוב כל כך – אנחנו רואים התייבשות במקום ריקבון מלא. הוא ימשיך להתפרק, כי החיידקים המפרקים ריקבון ימשיכו לעבוד, עד שהחומרים האורגניים הרכים ייעלמו. ונישאר עם שלד ועליו משהו שנראה כמו עור מתוח, שהוא בעצם השכבה העליונה של העור המקורי, שהתמזגה עם שרידי שכבות עמוקות יותר שנרקבו ונעלמו. בקיצור – ובחזרה לענייננו – כמו בכל דבר בחיים, צריך לדעת מתי להכיר בחוסר היכולת שלנו לתת את כל התשובות".

בעל הדירה סיפק לחוקרים את שם השוכר, ואת פרטי חשבון הבנק שעליו משוכות ההמחאות. בדיקת תיקים במשטרה העלתה כי כחמש עשרה שנים קודם לכן היה עמרם בן כוכב עד מדינה בפרשת הברחת סמים על ידי אנשי ביטחון של אל על. ראשי הרשת נדונו ל-12 שנות מאסר, בעוד עליו נגזר מאסר על תנאי בלבד. מאז, חילק את זמנו בין אמסטרדם לתל אביב. משטרת הולנד דיווחה כי הוא בעלים של בניין בפרברי העיר, שרוב דירותיו מושכרות למעט אחת, בת שני חדרים, בה הוא מתגורר לבדו. הוא רשום כבעלים של coffee shop במרכז העיר, אך אינו מרבה להגיע למקום. בדיקת כניסות ויציאות בנתב"ג העלתה כי הוא שוהה בארץ זה 18 חודשים. רישומי ביקורת הגבולות העלו כי הוא מגיע לארץ מספר פעמים בשנה, ושוהה כאן בדרך כלל מימים בודדים עד שבועות ספורים.

"מסגרת הזמנים שלנו מתחילה מרגע הכניסה שלו לישראל, לפני 18 חודשים – ומסתיימת לפני 8-10 חודשים", הסבירה וקסמן במסיבת עתונאים אותו כינסה דוברת המחוז. "במז"פ מעריכים ש- 8-10 חודשים הם המינימום עד לחניטה ברמה שבה מצאנו את הגופה. הקטע הזה של איטום החדר וקירור מאסיבי משבש את האפשרות לקבוע את זמן המוות. אנחנו מנסים להוציא DNA מהקונדום שמצאנו במקום שבו היה אבר המין שלו. חוץ מזה מצאנו גם מחשב נייד, כנראה שלו – אבל המחשב הזה עבר פירמוט עמוק".

כתב הפלילים של "הארץ" הרים את ראשו מהמחשב הנייד. "אנחנו יודעים שזה המקרה השני של מוות באותן נסיבות. ושאת חוקרת את שניהם. האם זה אומר בעצם שיש לנו כאן רוצח סדרתי?" וקסמן ידעה שהשאלה תגיע. היא עצמה הרי מתלבטת בה מאז הזעיקו אותה לזירת הפשע. מה שלא רצתה לומר, היה שבעיית קביעת הזמנים מונעת למעשה תשובה. אם הרצח השני, של הישראלי-הולנדי, התרחש 18 חודשים לפני גילוי הגווייה – יש כאן ללא ספק רוצח סדרתי. הפסקת החשמל שיבשה את הרצח השני שלו, גורמת לכך שהרצח השני הוא שהתגלה ראשון. אבל, אם הרצח שהתגלה זה עתה התרחש שמונה חודשים לפני גילוי הגווייה – הוא עשוי אמנם להיות מעשה ידיו של רוצח סדרתי, אך בה במידה גם להיות מעשה ידיו של מישהו שקרא בעתונים או צפה בטלוויזיה בסיפור הרצח של ההייטקיסט – והחליט לפעול כחקיין.

"כמו שהבנת בעצמך: קיימת אפשרות של משהו סדרתי. אבל אנחנו לא מחוייבים להנחה הזאת בלבד. אנחנו חוקרים כל כיוון", אמרה, נועלת את מסיבת העתונאים.

יומיים אחר כך, בישיבה פנימית, נתנה לעצמה להגיד את הדברים בפה מלא. "רוצח סדרתי, על פי ההגדרה המקובלת, הוא מי שביצע שלושה מעשי רצח, או יותר, לאורך תקופה ממושכת, עם תקופות צינון בין מעשי הרצח. בתקופת הצינון הזאת רוצחים סדרתיים מתחבאים מאחורי מסיכה של שפיות: רוב הסובבים אותם אינם חשים משהו חריג. אז נכון שלעת עתה יש לנו רק שתי גוויות – אבל אני מוכנה להתערב שאחרות עוד מחכות לנו".

ושבוע מאוחר יותר, אכן התגלתה גווייה נוספת, הפעם בירושלים. הקורבן היה גבר חרדי, שהורחק בצו בית משפט מביתו בצפת, לאחר שאיים על גרושתו. מחשב נייד היה מונח על השידה לצד המיטה אליה נכפת הקורבן. וקסמן לא הופתעה לשמוע יום אחר כך, כי גם הפעם, הדיסק במחשב עבר פירמוט עמוק. כל שרידי ה- DNA על המקלדת היו שייכים לקרבן בלבד. הרוצח שדאג לפרמט את המחשב ולאטום את הדירה הקפיד כנראה לעטות כפפות.