שישה באוקטובר. מלחמת יום הכיפורים שלי, בפעם השניה. כמו בראשונה, אנשים מתים סביבי. ב- 1973 אלה היו חברים מבית הספר, וחברים מהצבא, ובנים של חברים של ההורים שלי. וחיים, המדריך מקן צפון של התנועה, שכל הבנות ייחלו למבט שלו. הם נראו לנו מבוגרים להפליא: בני 21 או 23, כשאנחנו היינו בני 14 או 18. ארבעים שנה אחר כך, הם צעירים כל כך. רק המשפחות שלהם מזדקנות, נעלמות. ולפני שההורים נעלמים – הם מנסים להמשיך ולהנציח. וכך נולדות להן אנדרטאות, ויוצאים לאור ספרי הנצחה. חייל שלי ביחידה הפך קבלן הנצחה כזה. הוא מביים סרטים על בסיס תמונות משפחתיות, עורך ספרים, ומנהל הקמה וחידוש של אנדרטאות. אני חייבת לוודא עם המשפחה שלי שאף אחד לא מתכוון להרים פרוייקט מהסוג הזה אחרי שאחזיר ציוד.

ועשרות שנים אחרי – שוב אנשים מתים סביבי.