חלקו המדווח והגלוי של רועי בסכום הזה עמד על 20 מיליון דולר, זהה לזה של דנה. גולן ואלול, כמייסדים, גרפו 40 מיליון דולר כל אחד. עוד כמה מיליונים התחלקו בין עובדי החברה, כל אחד על פי הוותק אותו צבר. חלקו האמיתי והשלם של רועי – היה גדול הרבה יותר. 175 מיליון דולר זרמו למשקיע העלום בחברה, באמצעות עורך הדין שהקפיד לשמור על פרטיותו. עורך הדין ידע שיש לרועי קשר כל שהוא אל המשקיע, ורק מיכל ידעה שהמשקיע הזה אינו אלא רועי. ורק מיכל ידעה מה מוצאם המקורי של הכספים בהם השתמש המשקיע, ובאיזה נתיב הגיעו.

מס הכנסה ישראלי מלא שולם על-ידי רועי בגין החלק המדווח בארץ, אותם עשרים מיליון דולר. שאר ענייני המיסוי נדונו בפגישה עם רועי חודש לפני החתימה על עסקת המכירה, בה סיפר לו עורך הדין על מה שמוכר כ"סנדביץ' אירי-הולנדי כפול.”

"אם זה טוב לגוגל – זה טוב גם לך,” הסביר עורך הדין המנוסה והממולח ללקוחו הצעיר את האופן שבו תכנוני מס מתוחכמים של תאגידים בינלאומיים נוגסים בהכנסות המממשלות, ואת הדרך שבה התאגידים הבינלאומים האלה עושים קניות כדי לנצל את הפרצות שבחוקי המס, ההולכות ונפערות במעברים בין מדינה למדינה. האסטרטגיה של גוגל, אותה אימץ רועי, מערבת חברה אם אמריקאית, שתי חברות בנות איריות וחברה הולנדית המתווכת בין השתיים האיריות, כמו הנקניק בסנדוויץ׳. כמו במקרה של גוגל, גם אצל רועי החל התהליך בהקמת חברה אמריקאית, שמניותיה מוחזקות בידי שותפות הרשומה בליכטנשטיין ופרטי בעליה חסויים וידועים לעורך הדין בוואדוז בלבד. ההשקעה במיזם של גולן, אלול, דנה ורועי, בוצעה באמצעות חברה בת מקומית של החברה האמריקאית.

החברה הבת האירית הראשונה מעניקה רישיונות לטכנולוגיות המפותחות על-ידי החברה האם ומוכרת את הרשיונות האלה לחברות בנות אחרות סביב העולם, המשלמות תמלוגים לאותה חברה בת אחרת של גוגל באירלנד תמורת הזכות לעשות שימוש בטכנולוגיות של החברה.

מכיוון שחברה אירית היא זו שנתנה את הרישיונות, השיטה מבטיחה שעל רוב ההכנסות מחוץ לארה"ב יוטל מס רק באירלנד, שם עומד מס החברות על 12.5% בלבד. אבל גם 12.5% הם יותר ממה שמישהו כמו רועי, וגוגל לפניו, מעוניינים לשלם. לפיכך, החברה האירית שולחת את הרווחים לברמודה, שם מס החברות עומד על 0% עגול. כדי לעשות זאת, נדרשת חברה בת אחרת, שאמנם רשומה באירלנד אבל מחזיקה את המטה שלה בברמודה.

אבל גם פה העסק מסתבך: לאירלנד וברמודה יש הסכם מיסוי ביניהן, ולכן אי-אפשר לשלוח את הרווחים ישירות לחברה האירית־ברמודית. כאן נכנסת לתמונה חברה הולנדית, כשכבת המילוי החוצצת בין פרוסות הלחם בסנדוויץ'. החברה הבת האירית משלמת לחברה ההולנדית תמלוגים – ללא מסים, משום שהולנד ואירלנד חברות שתיהן באיחוד האירופי. החברה ההולנדית, בתורה, מעבירה את כל הכסף לחברה בברמודה, שוב ללא מסים, משום שהחברה רשומה באירלנד. הכל חוקי, הכל מעל לשולחן. הכנסות הופכות לרווחים נטולי מדינה, שאיש אינו יכול להטיל עליהם מס.

"ואחר כך אומרים שהאנשים הכי יצירתיים הולכים להייטק,” חייך רועי בהערכה, כאשר סיים עורך הדין להציג את הפתרון המשולב שלו – קובע בגאווה כי "הכל חוקי, הכל כשר – ולא צריך לשלם מס.”

"אני מוכן להתערב איתך שאשתמש בכסף הזה טוב יותר מהממשלה,” הבטיח רועי, ולאחר שיהוי לצורך הרהור הוסיף כי "בעצם – עם הכסף הזה אולי אפשר יהיה סוף סוף להחליף את הממשלה במשהו טוב יותר.”