התאורה על הבמה כבתה, רהיטים נגררו והוזזו. הכל לטובת התמונה הבאה המתרחשת במרפסת הראשית הבית ברחובות, מול הפרדסים.

אם הבית מזגה תה בכוסות חרסינה גרמנית עדינות, ובקומקום תה ובכלי לחלב, שנלקחו כולם בהשאלה מהמזנון של משפחת לוין. "רק שלא תשברו לי ספל מהסרוויס,” התריעה בעלת הבית. לסרוויס הזה היה מקום מיתולוגי בהיסטוריה המשפתית, שעליה התחנכו איה ומיכל. על פי הסיפור, היה הסרוויס הזה הרכוש היחיד שאותו הצליח הסבא, אביה של ענת לוין, להוציא מגרמניה שממנה נמלט יחד עם משפחתו מיד לאחר עליית הנאצים. כשרעב לחם, בארץ החדשה אליה הגיע, ניסה למכור חלקים ממנו, אלא שלא מצא קונים: יהודים רבים מדי הגיעו מגרמניה עם סרוויסים, והוא חווה על בשרו את חוקי ההיצע והביקוש. בסופו של דבר, יישם את החוקים האלה כשנכנס לעסקים בארץ המדברית הזאת, שבה לא אוכלים בסרוויסים – וצבר הון. סרוויס הצוויבלמוסטר הגרמני שלו הוצב בארון תצוגה שנבנה במיוחד עבורו על-ידי נגר אמן. והארון המסוגנן הזה עבר עם פטירתו, על תוכנו, אל בית משפחת לוין. ענת לוין התקשתה לשחזר האם אי-פעם השתמשו בכלים האלה לארוחה אחת שלמה, מצלחות המנה הראשונה, דרך כלי האמצע הייעודיים למרק, לסלט, למנות עיקריות ולתוספות, ועד לקעריות הלפתן וספלי הקפה.