המשרדים החדשים של החברה היו בשלבי אכלוס. בפינה אחת, ביצע עובד את ההשלמות האחרונות בקיר האלומיניום והזכוכית המפריד בין המסדרון לחדר הישיבות. סבלים הובילו חלקי ריהוט, מתאמצים שלא להתנגש זה בזה. על גבי התוכניות, שהודבקו בסלוטייפ אל אחת המחיצות, הלכו ונוספו צלבים שחורים וסימני "וי" אדומים. כל צלב שחור אמר ריהוט שהגיע למקומו. כל וי אדום – ציוד מחשוב מחובר ועובד. בלב ההמולה הזאת – ומנותק ממנה – ישב רועי, חבוש בקסדת משחק וחמוש באקדח לייזר, מכוון אותו אל מסך המחשב. על גבי המסך, הלכו והצטברו גוויות. מדובר היה בגרסה מותאמת אישית של אחד המשחקים הפופולאריים בשוק, אותה הצליח רועי לפרוץ – על-מנת לשדרג את משחק פיצוץ הדמויות שנולד ביחידה. עכשיו, אפשר היה לשתול לדמויות משחק המחשב תווי פנים אותם עיבד מתוך תצלומים של חבריו לעבודה – ולשחק במרחבים וירטואליים מעוצבים להפליא. בזה אחר זה, נפלו חלל גולן, ודנה, ופנים נוספות אותם אפשר היה לראות בשר ודם, בסביבה הקרובה.

רועי היה מזן השחקנים המדברים ומעודדים את עצמם תוך כדי סחיטת ההדק. "נמאס לי. מכולכם. בא לי לברוח רחוק מפה." הוא סיים לנקב גופה נוספת בקרן המוות שלו, כאשר החל הטלפון שעל שולחנו לצלצל. "הודו?" שאל, את הדמויות שמולו, "מסריח שם.” עוד יריב התפוצץ וחלקי גוף מדממים מילאו את המסך.

הטלפון המשיך לצלצל, עד שדנה, מעברו השני של הקו ובקצה השני של הקומה, התייאשה. היא קמה ממקומה, מזיזה בחוסר סבלנות ארגז שעומד בדרכה, דוחפת אותו לארון. מרימה כמה גליונות נייר אריזה בהם נתקלה בדרכה ודוחסת אותם אל פח אשפה, הגיעה עד רועי שישב בגבו לדלת, נוקשת על גבו.

"כן?" שאל רועי, קצר רוח.

"כן מה?"

"כן המפקד?"

"כן למה אתה לא עונה לטלפון. אני מחפשת את הארגז עם החומרים למצגת. אמרו לי שהוא הגיע אתמול מהדפוס. ראית משהו כזה?"

רועי הניח את הקסדה על השולחן, מרים אליה מבט מפוזר: "לא ראיתי. מצטער שלא עניתי. הייתי במקום אחר.”

"שמתי לב. אני לא יודעת איפה המקום שהיית בו – אבל עושה לי רושם שאתה נמצא שם הרבה בימים האחרונים."

"איזה כושר אבחנה מפתיע."

"אינסטינקט נשי, מה לעשות?"

"תעזבי אותי עם האינסטינקטים הנשיים."

האינסטינקטים הנשיים של דנה דווקא עבדו. "צרות בבית? משהו לא בסדר בינך ובין מיכל?"

"עם כל השעות שאני כאן – במילא אין בית."

"אתה נראה כמו מישהו שצריך אוורור דחוף. צהריים עלי?"

"עם כל הבלגן של ההתארגנות כאן, והשולחנות והארונות שעוברים לי כל הזמן מול העיניים, זה הרעיון הכי טוב ששמעתי היום.” הוא קטע את דבריו, מזנק מהמקום כדי לעצור סבל שניסה להרים מחשב ממקומו. "איפה ההיגיון שלך? קודם מנתקים את הכבלים ואחר כך מרימים. מה אתה רוצה, לקחת אתך את הקיר, או סתם לדפוק את הרכזת של הרשת?"

הפליאה על פניה של דנה הייתה אמיתית. "רועי, אתה מסגל לעצמך ווליום שאני רגילה לשמוע מאלול. וזאת לא מחמאה. מה קרה?"

רועי פתח את המגירה התחתונה בשידה שמימינו, הוציא ממנה חבילת צמר גפן, והחל מגלגל כדורית לבנה. "באדיבות ההנהלה. לדחוף לאוזן.”

"רק מתוך עניין, מה עושה אצלך צמר גפן במגירה?"

"שום דבר מיוחד. ולא, אין לי וסת. הבאתי היום, יחד עם בקבוק אלכוהול, כדי לנקות את המקלדת. לפעמים יש לי הרגשה שאנחנו עובדים בדיר חזירים."

"עכשיו אני בטוחה שמשהו קרה. חשבתי שאצלך הבלגן והטינופת הם תנאי הכרחי ליצירתיות. בוא כבר לאכול, ותסביר לי למה עוד אני צריכה לצפות."