א.

זה היה אחד מבנייני הבאוהאוס הקלאסיים במרכז תל אביב. לא מכבר הסתיים תהליך ארוך שבו שופץ הבית בתשומת לב קפדנית לפרטים הקטנים ביותר, והפך לבניין משרדים מפואר המשדר ניחוחות ברורים של כסף, מבלי לחצות את הקו אל ההחצנה הברוטאלית. חדר הישיבות ספון העץ ועמוק הכורסאות אירח את דנה חרמון, רועי, ואבי גולן מצידו האחד של השולחן, מעיינים כל אחד בעותק חוזה. עורך הדין בשנות השלושים המאוחרות שלו, בחליפה אופנתית ומשקפיים נטולי מסגרת, המתין בנימוס מעברו השני של השולחן, שואל האם ירצו לחדש את כוסות הקפה שלהם תוך כדי הקריאה?

דנה הרימה את עיניה מן הניירות. "אני מוכנה לקפה נוסף. אנחנו יושבים פה כבר מספיק שעות כדי להצדיק עירוי דחוף של קפאין.”

"משהו קר בשבילי, ביקש גולן. "מים. עוד קפה אחד – ואני הופך היפראקטיבי.”

רועי חייך. "איך הולך השיר של שלום חנוך… 'הקפה לארציאלי הבן…. משיח לא בא משיח גם לא מטלפן'." ”

"אם להודות על האמת,” השיב גולן. "לאורך כל הפגישה הזאת יש לי רושם שהמשיח כבר כאן. ואני לא ממש מה שנקרא יהודי מאמין. תגיד,” פנה ישירות אל עורך הדין, "אתה בטוח שאתה לא יכול לספר לנו יותר?"

הפרקליט נדרך, מתיישר בכסאו ועובר לטון רשמי. "תראו, אני פועל במסגרת הוראות של הלקוח שלי. הוא ביקש שאאתר עבורו השקעות – ומצאתי אתכם.” מתחמק מהמשך ההסבר, הרים את שפורפרת הטלפון והזמין עוד קפה אחד, וכוס מים.

דנה המתינה עד שהשפורפרת שבה למקומה. "אבל בכל זאת, מאיפה הוא שמע עלינו? שלושה אנשים יוצאים מהצבא, עובדים במרתף של בית של אחד מהם. מסתובבים כמו פורפרות ומחפשים כסף לרעיון – ופתאום הלקוח שלך יורד מהשמים.”

""יש לו מקורות מידע שלו, כנראה,” חייך עורך הדין.

גולן הניד ראש בתנועה משתאה. "והוא מוכן להתחייב להשקיע שלושה מיליון דולר על בסיס תוכנית עסקית מודפסת, בלי לפגוש אותנו.”

רועי, מעומק כורסת העור, הפטיר "מתברר שעוד יש מטורפים בעולם.”

עורך הדין הנהן. "איך אומרים באנגלית – כל יום נולד אחד.”

"ואני מבינה שאתה מייצג אותו, ומחזיק בזכויות ההצבעה שלו, ואנחנו לא יודעים מי הוא?" סיכמה דנה.

"אתם יודעים שיש לכם מימון בסיסי. זה אמור להספיק. יש לכם אישור מהבנק לקו אשראי של שלושה מיליון דולר, בהוראה בלתי חוזרת. בהתחשב בזה שאלה בטחונות במזומן – אתם יכולים למנף את זה בבנק, וגם לקבל במקביל כספי מדען ראשי. סליחה… עכשיו הם קוראים לעצמם רשות החדשנות. מה שלא השתנה זו הבירוקרטיה, ומאות עמודי הטפסים שתצטרכו למלא. אבל אני סומך עליכם, ובטוח שהטכנולוגיה שלכם תהיה רלוונטית גם כשיגמרו סוף סוף לבדוק את הבקשה."

גולן כבר הבין שהוויכוח אבוד מבחינתו. "טוב. אין מה לעשות: השקעה של שלושה מיליון בלי לשאול שאלות – או לשאול שאלות ולהישאר בלי השקעה.”

"שאלות יקרות, ללא ספק,” ציין רועי ביובש.

המזכירה נכנסה אל חדר הישיבות נושאת מגש ועליו כוס קפה וכוס מים. שלושת האורחים חזרו להתעמק במסמכים. רועי הרים עיניו, ובחן את חבריו שהיו שקועים בניירות, אינם מבחינים בו. אחר כך הסיט את מבטו כדי ללכוד את עיניו של הפרקליט, קורץ אליו בהנהון של הערכה.

גולן הפך דף אחרון, והפר את השלווה. "מה דעתכם?"

דנה הרימה מבט. "אם אני עדיין כאן – דעתי ברורה.”

"אין לפרולטריון מה להפסיד מלבד כבליו,” סיכם רועי. "ואתה, גולן?"

"תראו, יש לנו גם את הקבלן הזה, שמסתובב ומטרטר מסביבנו. אבל הוא מסוג האנשים שלא יהיה הראשון להניח את הכסף שלו. הוא לא מוכן להיות ראשון, ולא רוצה להיות יחיד. מה שאומר שבעצם ההשקעה הזאת מביאה לנו גם את הסיבוב הבא. באופן אישי, מבין שלושתנו – מצבי הכי טוב. יש לי פנסיה צבאית.” הוא נסוב לעבר עורך הדין. "שנחתום עכשיו? מה אנחנו עושים?"

"בשמחה, ושיהיה במזל. יש כאן עותק לכל אחד, שניים בשבילי, ושניים שנשארים בחברה. חוץ מזה, אני צריך חתימות שלכם על תקנון חברה, ייפוי כוח לרישום חברה וזהו, אם אני לא טועה. כל המסמכים מוכנים, סטנדרטיים."

הוא קרא שוב למזכירה, שולף מהתיק שלפניו קבוצות קבוצות של מסמכים, מארגן אותם מולו בערימות ומורה לה לעבור סביבם ולהגיש לאורחיו את הניירות המיועדים לחתימה.

דנה חיפשה את השורה הנושאת את שמה בתחתית עמוד נוסף. "מי שסיים – שיעביר לי את הערימה הבאה. בחיי, כבר יותר פשוט לכתוב מערכת הפעלה חדשה.”

רועי, משרבט את ראשי התיבות שלו בשוליו של עמוד נוסף, ענה לה "אני מקווה שבניירת הזאת יש פחות באגים ופחות פרצות מאשר בגרסה האחרונה של המערכת לניהול יחידות שעבדנו עליה.”

גולן הסתכל אל עורך הדין, הטרוד בארגון מסמכי ההתאגדות ומסמכי ההשקעה. "מי אמר שעורכי דין לא עובדים קשה. אני מבין שמעכשיו נראה אותך הרבה.”

"פעם בשבועיים ישיבת דיווח, פעם בחודש דו"ח מפורט. פעם ברבעון אישור תקציב. הכל מופיע, סעיף 24 אם אני זוכר נכון."

דנה חיפשה את הסעיף. "אתה זוכר נכון.”

רועי חייך. "בשביל זה הלקוח שלו משלם לו.”

הפרקליט החזיר חיוך משלו, מעביר הלאה חבילת ניירות נוספת. "ללא ספק. בשביל זה – ובשביל הסודיות.”

דנה כיווננה את כורסת העור לזווית שונה מעט, מתקנת את ישיבתה "ומשלם לא רע, אם אני צריכה לשפוט לפי הפאר של המשרד הזה. הלוואי עלינו.”

לפני שהתפזרה הפגישה, עוד התעניין עורך הדין האם החברה החדשה מתכננת לשכור משרדים, מציע לקשר בין לקוחותיו החדשים ובין לקוח אחר, שבניין משרדים לחברות היי-טק אותו בנה מצוי בשלבי אכלוס. הם החליפו מבטים זה עם זה, ורועי היה מי שענה בסופו של דבר. "למה לא, בעצם?"