הרצל עובר שוב לריקוד סטפס, מוריד את מגבעת הצילינדר ומסחרר אותה בקצה מקל ההליכה שלו, ספק צ'רלי צ'פלין ספק פרד אסטר.

"מספיק לנו.” הבכיר מבין נציגי המשרד המממן התרומם ממושבו, קולו מרעים והחלטי.

"אבל עוד לא סיימנו,” ניסה המפיק, שישב לצד המבקרים, לשכנע.

"מבחינתנו – סיימתם. או ליתר דיוק מבחינתנו אתם גם לא תתחילו. תשכחו מהמימון של המשרד. כשכתבתם בבקשת המענק שלכם שזאת הצגה על מפגש בין בן גוריון לוויצמן שבוחנים יחד את ההיסטוריה הציונית – לא אמרתם שאתם הולכים לעשות צחוק מכל מה שהמדינה מאמינה בו. אמנות צריכה לחנך לערכים. מה הערכים שלכם?"

פולה פרצה אל קדמת הבמה, נסערת. "יש לנו לא פחות ערכים מאשר לכם או לשרה שלכם,” התריסה. אלא שהאורחים נמנעו מוויכוח, ויצאו בהליכה מהירה. אחדים מהמעורבים בהפקה קראו אחריהם קריאות בוז. אחרים מחאו כפיים.

זוג השחקנים המבוגרים, עדיין לבושים ומאופרים כוורה וחיים ויצמן, הביטו זה בזה. "תחשבי על הצד החיובי,” אמר הגבר, "בנסיבות האלה, אפשר לחזור לג'יפ, לצאת לדרך – וליהנות מהשקיעה בתל ברוך.”