בשעת לילה מאוחרת רכן אבי מימון מול המחשב שלו, מתאמץ להקים סביבת שרת וירטואלי עליה יוכל להריץ אלגוריתם שבפיתוחו השקיע כבר כמה וכמה ימים. צלצול בדלת הקים אותו ממקומו, והוא פתח את הדלת לאישה בלבוש חושפני. לטעמו של אבי, שלא היה מנוסה במיוחד במעין אלה, שידרו שפת גופה ואופן דיבורה זנותיות בוטה.

האורחת בחנה בעניין את המשרד. "נו… אז אתה רוצה שנדבר קצת קודם?"

"לא. אני מעדיף שנתחיל כמה שיותר מהר ונגמור עם זה וזהו."

"אתה בטוח שאתה לא מעדיף שנדבר קצת קודם, נרגיש בנוח אחד עם השני?"

אבי החל להסס. "למה את שואלת?"

"לא יודעת. הרוב מעדיפים לדבר קודם. להגיד מה הם מצפים ולמה הם מוכנים. איך אתה רוצה להתחיל?"

"האמת – אף פעם לא חשבתי על זה. איך מתחילים בדרך כלל?"

"תראה, אפשר להתחיל באמבטיה או לגמור באמבטיה. בעצם, יש לכם בכלל אמבטיה במשרד?"

המבוכה התנחלה ותפסה מקום של קבע על פניו של אבי. "לא. השירותים שלנו משותפים לכל הקומה ואני לא חושב שאנחנו צריכים או יכולים להכניס אותך לשם. זה משאיר לך ולי לבחור בין שני החדרים שיש כאן, בתור התחלה. איפה שיהיה לך הכי נוח.”

היא עברה לאורך המסדרון, פותחת דלתות וארונות, בוחנת את החדרים. הוא היסס כשהציג את השאלה הבאה, לגבי גבולות העיסוק שלה, ושמח לשמוע את התשובה.

"אני עושה כל מה שאתה או מישהו אחר משלם לי כדי לעשות. יש לך כל מה שצריך? גם את הגומי? כי אם לא אני יכולה להביא לך משלי, מהאוטו."

"אל תדאגי. יש לנו כאן כל מה שצריך. אני מזהיר אותך מראש, זה יהיה מלוכלך."

"אל תדאג, אני מקצוענית. לא מאתמול. כבר ניקיתי משרדים מלוכלכים יותר."

"אז בארון הזה יש כל מה שצריך, כולל המגב גומי. לא אכפת לך שאני אמשיך לעבוד בינתיים."

הוא התיישב חזרה מול מסך המחשב שלו, וזה ניעור מחדש לקצב הקשות המקלדת.

"בטח שלא אכפת לי. רק אל תסתובב איפה שהרצפה רטובה. תגיד, אתה תמיד עובד בשעות האלה?"

"לא. רק כשיש לי בעיה מיוחדת, ואני נתקע בלי פתרון. אני אוהב לעבוד במשרד בשקט של הלילה. המחשבה מתחדדת."

"יעני השראה. אבל מה אתם עושים עם כל המחשבים האלה?"

שקוע מדי במחשב, השאלה חלפה לידו מבלי שנקלטה. היא הוציאה כלי ניקוי מהארון, והחלה לעבוד, שעה שנזכר במשהו נוסף.

"ואם את מצליחה להבין מאיפה מגיעות הנמלים שיש בזמן האחרון במשרד, ולחסל אותן – אני מבטיח לך תשלום עבור שעה נוספת בפעם הבאה."