רועי התעורר במיטה רחבה, שמש של בוקר מסנוורת את עיניו מבעד לחרכיו של תריס גבוה להפליא. מימדי החדר הבלתי מוכר לו התאימו לאלה של המיטה האינסופית. לא רחוקה ממנו, הייתה מיכל, רגליה פוגעות ברגליו שעה שהיא מתמתחת ואוספת את שערה הסתור מעל עיניה. תופס כי ידו כלואה תחת כתפיה, נפגשו לראשונה מבטיהם.

"אופס.”.. התעשתה מיכל ראשונה.

"אופס בריבוע. סיגמה של כל האופסים.”

היא הרימה את השמיכה הכרוכה סביב גופה, מציצה אל מתחת לה, מציגה בהפרזה דמות של מי שמגלה כי היא אכן עירומה, ושבה להדק את השמיכה סביבה.

"זה היה.”.. האטה, מושכת את ההברה האחרונה.

"לא וירטואלי."

"אתה זוכר פרטים?"

"אני צריך להיעלב? את מתכוונת לטעון שניצלתי את ההזדמנות והיית שיכורה מדי?"

לא, טיפש. אני רק רוצה להיות בטוחה שאתה זוכר."

"כל סנטימטר וכל שניה. מצד שני, אם את שואלת – אני תמיד שמח לשיעור חזרה על החומר. גיבוי נוסף”. הוא קירב אותה אליו, לנשיקה ארוכה, והיא נחלצה מתנשפת ומחייכת.

"רגע. לאן אתה רץ? בלי לצחצח שיניים? בלי לדבר?"

"שיניים אחר כך. ואנחנו מדברים כבר כמה חודשים."

"ואתה חייב להודות שזה היה באוויר. אתה יודע. קודם מזיינים את השכל. אחר כך בא הזיון עצמו. כמו בהכרות ברשת."

"תלוי אם את חסידה של סנאפצ'אט. שם זה מהיר יותר. ואני לא בטוח כמה זה היה באוויר. ואני לא בטוח שאני מתחבר לכאן.” הוא סקר במבטו את קיר הזכוכית החצי-שקופה המפריד בין החדר ובין חדר האמבטיה, ואז הצביע על הטלוויזיה השטוחה הענקית התלויה על הקיר. "כמה אינצ'ים תלויים לך שם?"

"למה תמיד הגברים מתעסקים באינצ'ים?" היא שאלה מחייכת, מסמנת תנועת גודל משתנה, בין האצבע המורה ובין הבוהן.

"אנחנו מדדנו דווקא סנטימטרים, בחדר ההלבשה לפני שיעור התעמלות בכתה ח'."

"ויש לך טראומה עד עכשיו?"

"לי אין טראומות. אבל היה מטומטם אחד שנדקר כשניסה למדוד ולעשות השוואות גודל עם מחוגה ולא עם סרגל, והשתמש במחוגת עוקצים. למה את שואלת בעצם, יש לך טענות? חוץ מזה את משנה נושא."

"חשבתי שהנושא הוא אנחנו."

"עכשיו הנושא הוא המקום הזה."

"אני לא אשמה שלהורי יש כסף,” התריסה מיכל, ספק מתגוננת ספק תוקפת את עצם בחירתו לעסוק בנושא.

"וכל עוד לא מתייחסים לכך שלהורי אין כסף, זה בסדר מבחינתי,” אמר רועי משועשע.

"אתה יודע שמבחינתי זה לא משנה."

רועי שתק לרגע, לפני שהמשיך ושאל "ואיך היו ההורים שלך מגיבים?"

היא נפרדה מחיבוקו, מתיישבת ומסדרת את הכרית מאחורי גבה. "הייתי רוצה לומר שגם מבחינתם זה לא משנה. אבל אני לא בטוחה שזה נכון.”

"כלומר את בטוחה שזה לא נכון. ורצוי שאצא בשקט, ולא אפגוש אף אחד שיישאל שאלות."

היא נטלה שלט רחוק שהיה מונח על השידה שלצידה, ומנוע חבוי נענה בקול חרישי, מסיט את הווילונות על-מנת לעמעם את אור השמש, ולהותיר את החדר חשוך למחצה. "אפשר לחזור למקום שבו היינו?,” שאלה, מושכת אותו לנשיקה, ומנווטת אותו מטה ביד מנחה ומכוונת.

"עדיף, כנראה,” השיב לה. מתעמק במרכז גופה.

"המורה שלי לתנ"ך בתיכון הייתה אומרת שזאת אחרית הימים: אתה שותק סוף סוף ואני נהנית."

"והמורה שלי היה אומר 'איזה הוא גיבור – הכובש את ייצרה'."

"טיפוס יצירתי שכמותך. חשבת פעם על הקשר בין יצר ובין יצירה?"

"העיקר שלך אין מחסומי יצר, ולי אין מחסומי יצירה."