ושוב, שבועות ספורים של פסק זמן. רותי אינה אומרת דבר שאינו בתחום העבודה – ואני איני שואלת, איני יוזמת, איני מציעה לסור אליה. בניגוד לתקופה שמיד לאחר הפעם הראשונה, במלון בטבריה, אין עתה מתח העומד באוויר בינה וביני. אז, חשנו שתינו כי אנו עומדות בפני התחלה. עתה, דומני, ידענו את דבר עומדנו לקראת סוף.

נמנעתי מכל שיחה עימה בעניין הזה, והיא כיבדה את שתיקתי. הסקרנות, ההמתנה לתגובתו של גוטמן אכלה בי. תהיתי מה תאמר לו. בינתיים, עקבתי אחריה, מצפה לראות את השינויים בגופה.

יש משהו קורן, חלק יותר בעור פניה של אישה הרה. אולי זו שלוות הנפש של מי שעומדת בפני הגשמת חלום – אולי בסך הכל עניין הורמונאלי. ידידה אחת סיפרה לי פעם כיצד הורה לה רופא ליטול גלולות למניעת הריון על מנת להיפטר מפצעי בגרות. אלא שאצל רותי היה השינוי בולט עוד יותר. גוון הזית של עורה הפך קטיפתי כפי שלא ראיתיו מעודו. אחר כך, השתנתה יציבתה, השתנתה הליכתה. עקבי הנעליים התקצרו משהו, כפות הרגליים הופנו החוצה. עוד זמן לא ארוך, והחזה התמלא, והשמלות התחלפו והפכו להיות הדוקות פחות, והחולצות הוצאו מתנפנפות אל מחוץ לחגורה.

מודעת לסימנים האלה, תהיתי עד כמה אני מכירה בהם מתוך שאני יודעת את עובדת הריונה. או אולי, חשבתי, אני רואה מהרהורי ליבי, מבקשת לדחוק ולזרז תהליך שהטבע קצב לו תשעה חודשים תמימים. תשעה חודשים שלמים על מנת לעכל את הרעיון, להסתגל לעובדת ההריון.

אלא שמסתבר, כי לא מהרהורי ליבי ראיתי. בוקר אחד, זימן אותי גוטמן ללשכתו שלא דרך רותי, משתמש במכשיר האינטרקום שבין חדרינו – עניין נדיר בפני עצמו. כשנכנסתי, קיבל אותי בדלת, ותוך שהוא סוגרה מאחורי הורה לרותי שלא להפריע את שיחתנו. המבט התמהה שנעצה בי הורני, כי ממש כמוני, אין היא יודעת את תכלית הפגישה.

גוטמן פתח סחור סחור, בעניינים של מה בכך, ואחר כך ירה את הפגז. האם חשתי שינוי בהתנהגותה של רותי בעת האחרונה. מן השאלה ויותר מזה – מישירות הצגתה, הסקתי, כי לפי שעה רבה ידיעתי מידיעתו. השבתי, מיתממת, כי איני יודעת למה כוונתו. אלא שגוטמן לא קרא לי על מנת לשאול לדעתי, אלא כדי לנסות עלי את דעתו שלו. אני מתחיל לחשוב, אמר, שהיא בהריון. בעבר, סיפר בחצי פה, רמזה פה ושם על אפשרות כזאת, תוך שהיא מדברת בזמן עתיד בלתי מוגדר.

למזלי, הפליג גוטמן בדבריו באריכות, מסתפק בי כמקשיבה פאסיבית. ידעתי כי מוטב לי לחכות ולשמוע את שבפיו, שהרי בשלב הזה אין עימי ולו גם דבר אחד לאמר לו. ממילא בכל שלב שהוא לא אדע מה לאמר לו.

גוטמן שפך את ליבו בפני כפי שלא עשה מעודו עד אז. דיבר על יורם, על אשתו, על רותי. הוא הניח – מבלי לאמר זאת במילים – שאני מודעת לאופי היחסים שביניהם. לא טרח להסביר, לא התנצל. מהשיחה הזאת, אני זוכרת כיום יותר מכל את סיפור אברדין, ואת התיק הצהוב.

"קראתי פעם על לורד אברדין", סיפר גוטמן, "הוא היה ראש ממשלת בריטניה, בימי מלחמת קרים. בית מטבחיים של כידונים טבולי דם. הסתערות חיל הפרשים, או משהו כזה, קראו לספר. אולי, אם יעשו פעם סרט אפשר יהיה לתאר משהו מן המעמד. שורות שורות של כידונים במעלה ההר. כמעט כמונו, בלטרון. על כל פנים, אברדין זה פרש אחרי המלחמה מתפקידו, והסתגר אי שם באחוזתו, כמעט ללא קשר עם העולם הרחב. משהו כנראה זז בו, כשקרא מדי יום את רשימות החללים האין-סופיות. בתחום האחוזה, עמדה כנסיה אחת, כנסיית המשפחה, שהיתה טעונה שיפוץ יסודי. ואברדין, שתרם ביד רחבה למוסדות צדקה מכל מין, לא נקף אצבע לשיקומה. הרמזים הגלויים שהיה הכומר שולח בו בדרשותיו, שעה שהבחין בנוכחותו בין באי התפילה בימי ראשון מסויימים, לא הועילו. השנים עברו, והכנסיה התמוטטה, והוא בשלו".

"כשמת, מצאו בין ניירותיו, פעם אחר פעם, מועתק בכתב ידו, את הפסוק מספר שמואל ב'. 'האתה תבנה לי בית לשבתי'. אתה, דוד המלך, שידיך מגואלות בדם. ואברדין, שידיו רחצו בדם אנשים וסוסים. ואני, שראיתי את הגבעות האלה אפופות עשן, רועמות קליעים, מסריחות מגוויות. אני שהייתי מוכן בלילות אחדים לנדור הכל, ובלבד שאעבור את הגבעות ועודי בחיים, ולבסוף ב- 67' עברתי כמו במחיר מציאה, ללא קרב. אלא ששילמתי את המחיר, ובריבית דריבית. גם אני איני בונה בית להושיב בו את מי שהיה לי האלוהים. את ילד האלוהים שלי".

גוטמן היה נרגש כפי שלא ראיתיו מעודו. עובר מעניין לעניין, מדבר בשטף שאין להפסיקו. גוטמן רצה בילד, ואני לא יכולתי אפילו להזהירו כראוי.

מוזר, מן השיחה הזאת אני זוכרת עוד פרט אחד: תיק משרדי צהוב, שהאותיות ת/810/77 מצויינות על כריכתו, בחזית ובצד, באותו קטע הנותר גלוי שעה שהתיק מוצב בין תיקים אחרים. עד היום, אגב, איני יודעת מה היה תוכן התיק ההוא. אלא שבאותה שיחה נעצתי את עיני, מתמקדת בכריכה הצהובה, מתעמקת בטיפוגראפיה של אותיות הכותרת, הכל כדי שלא לפגוש במבטו של גוטמן.

בסיומה של השיחה, נפרדתי מעל גוטמן במילים של כלום. משך כל אותו יום, התחבטתי ביני לבין עצמי, אם ומה עלי לאמר לרותי. בסופו של דבר, לקראת שעות אחר הצהריים, כשנכנסה לחדרי, מביאה עימה הזמנה להופעה פומבית של גוטמן לקראתה הוטל עלי להכין טיוטת נאום, שאלתי אם נוכל להיפגש אותו ערב. היא היתה מופתעת מן השאלה, מן היוזמה שבאה ממני, בעצם פסק הזמן בו אנו עומדים – ויותר מזה היתה מוטרדת. לדבריה, זה עתה בלשכתו, הודיע לה גוטמן, בטון של קביעת עובדה ולא של נטילת רשות, כי יגיע אליה בערב. היה משהו בנימת דבריו אליה, שעורר בה אי נוחות שמתוך אי ידיעה. אמרתי לה, כי חשוב שניפגש למרות הכל, ורצוי שנעשה זאת עוד לפני שיחתה עם גוטמן. רותי, קולטת את עוצמת הרצינות שבקולי, הציעה שאגיע אחר הצהריים, לשעה. "לשיחה בלבד", התריעה.