הלילה חלמתי שאני רואה את עצמי בקולנוע. אני יושבת באולם הקרנה, ורואה את דמותי על המסך, אומרת חלקי משפטים שאני זוכרת משיחות שלי, עם כולכם. והכל מעורבב לתוך שיחה אחת. הפגנת יכולות מסוגננת, שבה אני מציגה את עצמי במיטבי. אלא שאיני רואה על המסך את בני שיחי אלא בצללית, איני יודע אחר מי אני מחזרת עתה, גבר או אישה. אני מתאמצת להבחין בתווי פניה דרך משחק האור והצל שמשחקים בי הבמאי והצלם – אלא שהם בוחרים להתמקד בי. על המסך. גדול פי כמה מגודלי הטבעי, בצילומי תקריב שאינם חושפים את דמות החדר בו מתנהלת השיחה הזאת.

התשובות שאני שומעת בחלום הזה מוטחות לאוויר בקול מכאני, בלתי מזוהה. התשובות האלה הן אוסף המגיע מאנשים שונים, בתקופות שונות. לרגע אחד נדמה לי, הצופה, כי אני שעל המסך משוחחת עם רותי, ואחר כך עם גוטמן, ואחר כך איתך, ואחר כך עם הגרמני, ואחר כך עם פיני.

כיוון שאין אני מוצאת את התשובות לשאלת זהותו של בן שיחי, אני נפנית ומביטה סביבי, באולם הקולנוע. זהו חדר הקרנות פרטי, ששה או שבעה מושבים בשורה, חמש או שש שורות בסך הכל. כורסאות עמוקות שאתה שוקע בהן עד למעלה מראשך. וכולו ריק, ורק אני יושבת, בודדת בשורה השניה או השלישית. ההקרנה כולה אינה אורכת אלא דקות ספורות, ומשהיא מסתיימת נותרת חידת הצד השני לשיחה ללא פתרון. אני מסגלת עיני לאור ששוב הועלה במלואו, ולפתע אני מבחינה בכולכם יושבים בשורה האחרונה. כסא ליד כסא, ובכל זאת ניכר בכם כי אתם זרים זה לזה. אולי התאמצתם גם אתם לפענח מי מכם מופיע איתי שם, בסרט. ואולי, בעצם, כלל לא באתם על מנת לראות את הסרט – אלא אותי.

בסרטים, מסתבר, העניינים פשוטים יותר. בתוך מאה ועשרים דקות מקבלים כולם את החלטותיהם, אינם אנוסים להסתגר מן העולם לימים ולשבועות. וכאשר נותרים חוטים בלתי קשורים, קצוות בלתי תפורים, אין הם אלא בדיה. חלק משקר מוסכם ביני – הצופה – ובין הבמאי, השחקנים, הצלם. הם בוראים עבורי עולם, ואני יודעת כי אינו בנמצא, ובכל זאת אני ממתינה דרוכה לראות את שיתרחש בו, את שיעלה בגורל גיבוריו. והם משתעשעים בי, הצופה, בתפניות עלילה ובזוויות צילום ובמשחקי תאורה, והם מכתיבים לי, השחקנית, את השורות שאומר.

מי, דרך אגב, היה התסריטאי והבימאי של אותו קטע בו חזיתי? בכל משך ישיבתי באולם הקולנוע שבחלום הזה תהיתי כיצד יכול היה להיטיב כל כך להכירני. ובשלב מסויים של החלום, כאשר ידעתי כבר כי אני חולמת, רציתי שהסרט יימשך. שלא ייפסק בשום פנים. שאדע סוף סוף, לאחר מאה ועשרים דקות, עם מי תמצא עצמה בסופו של דבר השחקנית, בת דמותי. וכבר התחלתי לתכנן את הסוף, לכאן או לכאן, אלא שהמציאות הקדימה וחדרה אלי, ולא נותרה אלא השיחה המקוטעת, העלילה הבלתי נפתרת.