בתקופה ההיא בערך הזמין אותי פיני לראשונה למה שכינה ספק בצחוק ספק ברצינות "הפורום המהפכני". בדרך הסביר לי, כי זו קבוצה שראשיתה בימי פעילות השמאל שלו בתיכון, והמשכה שעה שלחם את מלחמות השמאל באגודת הסטודנטים, בדבקות חסרת תוחלת, שהרי זה מכבר נפלה האגודה הירושלמית בידי הימין, בעוד פיני ואנשי מחנהו מתאמצים לשווא ללקט את שברי רסיסי תנועותיהם לתנופה משותפת ומחודשת. בדירת סטודנטים אחת, נקבץ תמהיל מוזר, מגוון, חסר אחידות במשטרו. היו שם סטודנטים נצחיים, אחדים מהם בג'ינס מהוה, מגודלי שלפי זקן ופרועי שיער, זכר אחרון לשנות הששים. מראה עצוב קמעה אם הבחנת בניצני הכרס והקרחת פה ושם. פיני דיבר פעם על עצמו כעל ילד המסרב להתבגר, הסביר בכך את ההתלהבות שהוא מגלה בעבודתו, ובאותו ערב ראיתי רבים שכמותו. היו מי שניכר בהם כי התברגנו. שערם עשוי קצר, לבושים באיפוק שמרני, חוזרים הביתה במכוניות מדגמים אחרונים. לערב אחד, הם שבים כאן אל ימי הנונ-קונפורמיזם המופגן שלהם. מהפכנים של סלון.

אותו ערב, הוקדש למפגש עם פעיל שמאל מאחת משכונות ירושלים. נציג אותנטי, הגדיר אותו המארח. הנציג האותנטי הזה השמיע ססמאות אחדות מאלה שהיו שגורות היטב על לשונו של גוטמן, כשהוא מלווה אותן במטען עדתי, אורזן בהכרזות אודות קיפוח ומלחמת מעמדות. בתום הערב, כשהמשוכנעים מראש יוצאים משוכנעים עוד יותר, שהרי בלתי משוכנעים ממילא לא היו שם, ציטטתי באזני פיני מן הזיכרון דברים שאמר מרכוזה, נביא השמאל החדש, באחת משיחותיו עם סטודנטים. בחיפוש אחר השאור שיתסיס את עיסת ההמונים, שיראה את הדרך למהפיכה, "אין הסטודנטים יכולים להיות אותו גורם מתסיס. המהפכה חייבת להתחיל מלמטה". סנטתי בפיני, שואלת אותו אם החבורה הזאת היא שתחולל את המהפכה הישראלית, אם הנציג האותנטי של הדפוקים, כפי שהציג אותו דובר את עצמו, אכן מקובל על הדפוקים כנציגם – או אולי הוא נציג רק בעיני עצמו, ובעיני פיני ודומיו, הבורגנות השמאלנית, ההולכת שבי אחר כל מניף דגל.

דומני כי פיני נעלב קמעה מן הזלזול שהפגנתי. הוא ניסה לשכנע אותי, באמונה ובכוונה שלמה, כי השינוי, המהפכה, בוא יבואו. מפליג בטיעונים הלקוחים מן הדיאלקטיקה המרכסיסטית, ביקש להוכיח כי המהפכה היא תוצאה בלתי נמנעת של הפער החברתי הגדל, המשכה ההכרחי של המחאה של ואדי סאליב, שנרדמה לזמן מה ופרצה שוב בעצם הימים האלה, עם הפנתרים השחורים. הוא אף ניסה לעשות השוואה בין מלחמת רוסיה-יפאן, שקדמה למהפיכת אוקטובר, ובין המלחמה האינסופית במזרח התיכון החייבת להוביל גם היא למהפכה. עניתי לו כי כאשר בוששה המהפכה לבוא – מן הסתם עבר זמנה. פיני דבק בטיעונו, מסביר כי סוף השמאל לנצח.

במפגש ההוא, קלטו עיני פני אשה מוכרות, ולא ידעתי מהיכן. היא ישבה מעברו השני של החדר, בגלביה שחורה רקומה, שערה המקורזל קמעה אסוף בהמוני צמות, מתרכזת בדברים, ואני התאמצתי לנסות ולתייקה, לאתר איפה ראיתיה לראשונה. רק למחרת, בעברי במסדרון בדרכי לחדרי בעבודה, זיהיתי בה את מיכל, כלכלנית באגף המשרד הממוקם סמוך ללשכה. הגלביה פינתה מקומה לבגדי משרד, המוני הצמות לשיער אסוף בסיכות, מגולגל ומהודק אל קדקדה. מפיני למדתי, כי היא קשורה בקבוצה הזאת זה שנים ארוכות, ואף גרה תקופה מסויימת עם אחד מחבריה. כששאלתיו אם היא סוכנת שתולה מטעמם במשרד הממשלתי, השיב פיני כי היא עצמאית מדי מכדי להיות סוכנת בשירותו של מי שהוא. הוא ערך אבחנה בין שני סוגי משתתפים בפגישות האלה: מי שמרבים להתבטא, ואפשר לוותר על שמיעת מרבית דבריהם אם לא כולם – ומי שמסתפקים במשפט אחד, לפעמים בסימן שאלה בלבד – ואסור להחמיצם. מיכל, כך אמר, נמנית על הקבוצה השניה.

עוד דבר אחד אני זוכרת מאותו ערב. במהלך השיחה, התברר לי כי שניים מן האורחים הם בני כפר במשולש, שלמדו בירושלים וקשרו קשרים עם הקבוצה. בעברית נקיה כמעט מכל שמץ מבטא ניסו לבדוק את סיכויי התגבשות המעמד שאינו תלוי בלאום. דפוקים ערבים ודפוקים יהודים ביחד, הציע מישהו מהם, ורבים מסביב הנהנו. אלא שבתום הערב, כאשר ביקש בעל הבית עזרה בניקוי ובסידור, התברר לפתע כי השניים האלה הם שני הגברים הראשונים הנוטלים מטאטא וסחבה לידיהם, לצד בנות רבות שמיהרו להתנדב. למעשה, היו היחידים. אמרתי לפיני, בחוץ, כי גם אצל חבריו, הערבים עושים את העבודות המלוכלכות, והוא העדיף שלא להגיב.