א. דבר הכותב

"טקסט גנוב" הוא טקסט גנוב.

פרוייקט "עתנט" הוא טקסט גנוב.

ספר זה נולד בעקבות ניסיון קבוצתי לבחון את גבולות המדיום האינטרנטי ואפשרויות היצירה החדשות אותן הוא פותח.

הרעיון נזרק לאוויר במפגש חברתי של אנשי פורום אינטרנטי ספרותי, הפועל ברציפות מאז המחצית השנייה של שנות התשעים. אנשי הפורום מפרסמים בו יצירות שירה, פרוזה ומאמרים – ומגיבים איש ליצירות רעהו. מה שמייחד רבים מהפורומים הפועלים בישראל, לא רק בתחום הספרות, הוא הערבוב הנוצר לעתים בין העולם המרושת ובין זה הפיסי, האמיתי: לפחות חלק מהמשתתפים בפורום מוותרים על האנונימיות, ונפגשים כקבוצה חברתית רגילה לכל דבר. יש שם קואלציות, העדפות אישיות, היסטוריה מסוגים שונים ומגוונים.

הפורום המסוים הזה כולל אנשים בטווח רחב של גילאים, החל מאמצע שנות העשרים ועד סוף שנות השישים שלהם. הם מייצגים פיזור גיאוגראפי רחב, עוסקים במקצועות שונים – מעריכת דין ועד הוראה, מהנדסה ועד הפקת אירועים. פגישות הפורום כוללות גם פעילות מאורגנת משותפת – החל מטיולים ועד להרצאות של מרצים אורחים מבחוץ, מה שהוליד את הפגישה הראשונה ביננו.

שבוע קודם לכן, העלו שניים מחברי הפורום אל האתר יצירה משותפת לשניהם, שהולידה שפע של תגובות. השניים, גבר ואישה, בחרו לתאר מפגש בין שתי דמויות. תחילה, כך סיפרו, קבעו כי הגבר יכתוב את הדמות הגברית בסיפור המשותף – והאישה את הדמות הנשית. אחר כך, כאשר העבירו את טיוטת הסיפור הלוך ושוב ביניהם – התברר כי לכל אחד מהם יש הערות ותוספות לדמות הנגדית. הם החליטו כי הכותב המקורי של הדמות יהיה בעל זכות ההחלטה – והמשיכו בחילופי טיוטות. יום לאחר שהעלו את הסיפור המשותף שלהם לאתר, הגיב חבר אחר בפורום במעין סיפור המשך, אשר פיתח את הסיפור המקורי הרחק הלאה, תוך שהוא מציע תפנית בלתי צפויה לעלילה.

בסיום אותו ערב חברתי, החליטו המשתתפים לערוך ניסוי בכתיבה משותפת, בגישה הנשענת על הלוגיקה של ה- HTML: כל חבר בפורום יכול להוסיף ליצירה פרקים משלו, בתנאי שהם מתקשרים לאלה הקיימים כבר באתר. המתכונת אינה חייבת להיות לינארית: מותר לכתוב פרק מקדים המשתלב על מנת להאיר את דמותו של מי שמופיע כבר בסיפור ולהציג את חייו קודם לאפיזודה שבה צץ – או פרק מסתעף הממשיך את חייו לאחר שתרם להתנעת הסיפור הראשי. הכלל היחיד הוא שאיש אינו יכול לשנות או לסתור חומר שכבר הועלה ושולב בסיפור. אחד מהכותבים בפורום, בעל ידע נרחב בתחומי התכנות בכלל והאינטרנט בפרט, קיבל על עצמו את האחריות להעמדת התשתית הטכנולוגית הנדרשת.

פרויקט הספרות השיתופית עלה לרשת בפסח אשתקד, והחל צובר תאוצה – תחילה בקרב חברי הפורום ואחר כך גם במעגלים הולכים ומתרחבים של ידידים, עמיתים, אנשים ברשימות אנשי הקשר של תוכנות הודעות מיידיות וכתובות הדואר האלקטרוני של הכותבים השונים. אני עצמי, התוודעתי אליו כאשר התבקשתי להרצות במפגש של הפורום, שם הצגתי תזה בנושאי חברה וטכנולוגיה, המבוססת על מאמרים וספרים קודמים שלי. בתום ההרצאה, הזמין אותי בעל הבית אל חדר העבודה שלו, על מנת לחשוף אותי לאתר הפורום ול"לטקסט גנוב", בפורמט האלקטרוני המקורי שבו נכתב: אוסף של רעיונות וטקסטים בסגנונות שונים, מצטלבים זה עם זה ומשלימים זה את זה – כדי ליצור רצף אחד. והרצף הזה היה קוהרנטי להפליא, אם מתייחסים ומתחשבים באופן שבו נולד.

כמה וכמה לילות אחר כך, כאשר השלמתי את הקריאה הראשונה של הסיפור בגרסתו הארוכה להפליא כפי שהייתה זמינה באותה עת באתר, היה ברור לי כי הקבוצה שבה נתקלתי יצרה – במסגרת הפורום – את מה שמומחים רבים בתחום מחקר הפסיכולוגיה והסוציולוגיה של הרשת דיברו עליו זה מכבר במושגים של היתכנות תיאורטית. מהפיכת האינטרנט האמיתית אינה הדיגיטציה של המידע – אלא אופן הארגון שלו. לראשונה בהיסטוריה האנושית, אפשר ליצור ולהציג תוכן במתכונת בלתי לינארית, לאפשר לקורא לבצע קפיצות אסוציאטיביות ולהעביר לידיו את השליטה המלאה בתהליך רכישת התוכן. לראשונה, נעה מטוטלת דיסצפלינות הידע בכיוון הפוך: מאז אריסטו מצויים המדעים השונים בתהליכי היבדלות זה מזה. לפתע, אפשר לדלג ביניהם בהקשת עכבר.

הפקדת העכבר בידי הקורא אומרת כי התוכן עובר יותר ויותר אל המקבל – ושוב שבות ועולות במשנה תוקף השאלות שאפיינו את הקיבוץ ערב הכנסת הטלוויזיה לבתי החברים: מה יקרה ללכידות החברתית, מי תהיה קבוצת ההתייחסות שלנו: אסיפת החברים בחדר האוכל, אולפני הטלוויזיה בירושלים, בתל אביב או במודיעין, עמיתים לרשת – או אולפני הווידיאו על פי דרישה, ועמיתים לרשת האינטרנט. השתלטות ה- Web ערערה את הלכידות החברתית, מעצם יכולתו של כל אדם למצוא כיום שותף לרעיונות מופרכים ככל שיהיו. ההמקש השמאלי של עכבר המחשב הופך כל קורא לעורך.

בדומה לעריכת תכני חדשות, גם האמנות היא סוג של סלקציה, שבו מבצע האמן סלקציה כפולה: מחד, הוא בוחר בתכנים, בחומרים בהם יעסוק ובמדיום האמנותי שבו ישתמש: פיסול, ציור, וידיאו-ארט, שירה או פרוזה. מאידך, הוא בוחר באוכלוסיה אליה הוא פונה. האימפרסיוניסט החורג לראשונה מתחומי הציור הפיגורטיבי-צילומי הקלאסי אומר למעשה "אני בוחר באוכלוסיה המוכנה לשינוי תפיסה". המשורר הזונח את שירת הטבע לטובת השירה הפוליטית מצהיר על בחירה בבעלי מודעות פוליטית.

אם עד עכשיו ניתחנו את הסלקציה של האמנות במונחים שאפשר לכנותם כסלקציה של צד ההיצע, הרי שלמטבע הזאת יש כמובן פן נוסף: הסלקציה האמנותית של צד הביקוש. אצל האדם הקדמון, המצייר על קירות המערה, הציור הוא חסר ערך כלכלי ולכן צד הביקוש אינו משחק תפקיד. אצל האמן של ימי הביניים, הסמוך על שולחן המצנאט שלו, יקבעו המלך, האציל או הכנסייה את התכנים והמסגרות בהם תתנהל היצירה. צד הביקוש קובע אפילו את מימדי היצירות, הנושאים, הטכניקה או החומרים בהם הן נוצרות. מיכלאנג'לו מצייר פרסקות. אל גרקו מצייר דיוקנאות. רמברנדט מצייר את משמר הלילה כשמיקום גיבוריו הוא נגזרת של גובה התשלום המתקבל מכל אחד מהם. החללים המוזיאליים הגדולים הזמינים במאה העשרים לשימושם של אמנים מודרניים מעודדים יצירת עבודות גדולות מאי-פעם – ממש כשם שבעבר חייבו מגבלות גודל החללים האלה לגזור החוצה דמויות שהופיעו בגרסה המקורית של משמר הלילה.

מזמין העבודה הוא הגורם המתווך בין יצרן האמנות ובין צרכניה. גורם מתווך כזה יכול להיות גם המו"ל במקרה של ספר, סוחר האמנות במקרה של יצירת אמנות פלסטית, או חברת התקליטים בתחום המוסיקה. אמני רחוב הם היחידים הפועלים ללא גורם מתווך: הם מציירים בגיר על המדרכה וגובים את התשלום אל הכובע המונח בצד הציור. הם מנגנים ומתוגמלים בו במקום.

עולמות המוסיקה והמילה הכתובה חוו תהליכים מקבילים של מעבר ממסגרת מכירה אישית של היצירות – לתלות מוחלטת של היוצר במו"ל שלו. הטרובדור של ימי הביניים מוכר את אמנותו ברחוב. המלחין הקאמרי והסימפוני הבאים אחריו, כמו גם הסולנים של ימינו תלויים בפטרון מזמין, בתזמורת מבצעת, במפיק או באמרגן רוק. בדומה לכך, שועבדו גם יוצרי המילה הכתובה משך מאות השנים שבין המצאת הדפוס לעליית האינטרנט לכוחם של המו"לים. ההוצאה לאור היא המבצעת את הסלקציה האולטימטיבית של החומר הטקסטואלי: ברצונה – תפרסם את "מאהבה של לידי צ'טרלי" או את "לוליטה". ברצונה – תגנוז.

לאחר כמה וכמה קריאות של הגרסה האינטרנטית, הפצתי בין משתתפי הפורום הודעת דואר אלקטרוני בה הצעתי להם לעבד את "טקסט גנוב" לספר.

התגובות נעו בין התנגדות קיצונית – להתלהבות סוחפת. מפגש של הפורום שהתכנס על מנת לדון ברעיון כמעט שהתפוצץ בתגרת ידיים בין שני עורכי דין, שלפחות אחד מהם מוכר היטב לקוראי העיתונים היומיים. בסופו של דבר, הוסכם כי אם יופיע הסיפור בדפוס – הוא יכלול אך ורק את אותם קטעים שכותביהם נתנו לכך את אישורם, ותוך התחייבות חתומה שלי לשמירה על אנונימיות מלאה של הכותבים. אחד מעורכי הדין שהיו מעורבים בכמעט-תגרה התנדב לטפל בהיבטים המשפטיים לרבות הסדרת התגמולים בגין זכויות היוצרים.

האתגר הבא שלי, היה מלאכת העריכה. הפורום האינטרנטי המקורי בנוי בפורמט רב-מימדי, מאפשר דילוג בכיוונים שונים באמצעות קישוריות HTML השזורות בפרקים השונים, ומניח קריאה בלתי רציפה באינסוף מסלולים שונים. הספר המודפס, על פי טבעו, מתנהל במסלול מוכתב וקבוע אחד: יש לו התחלה, ואמצע, וסוף. ומישהו חייב לקבל את ההחלטות הנוגעות לסדר הדברים. בשלב מסוים, שקלתי לנסות ולשמר את הפורמט האינטרנטי, בדרך של שיבוץ הפניות פנימיות, בין הפרקים השונים. התלבטתי עד כמה נכון להתערב במבנה האקלקטי מטבעו של האתר האינטרנטי. האם, למשל, נכון לארגן את העלילה בסדר זמנים רצוף? בסופו של דבר, החלטתי לשלב בין הסדר בו נכתבו הפרקים ופורסמו באתר הפורום מצד אחד – ובין המהלכים והתהליכים הכרונולוגיים של העלילה הראשית מצד שני.

הפתרון הטכנולוגי האולטימטיבי נמצא לי, בסופו של דבר, בזכות מפגש עם איש מקצוע בתחום בסיסי הנתונים. זנחנו את אופציית הספר המודפס. וביחד, הגענו לרעיון של ספר הממשיך להיווצר בתהליך דינאמי מתוך בסיס נתונים מתעדכן בהתמדה. הרעיון הזה, הוא שסיפק מתווה לאתר WordPress שבו מופיע התוכן אותו אתם קוראים עכשיו, ומאחסן כיום את "טקסט גנוב": ממשיך להשתנות ולהתרחב מדי יום. ומי יודע, אולי ביום מן הימים תצא גם מהדורה מודפסת של אחד מסיפורי האתר – שתהיה שונה מן היסוד מזו שתופיע אחריה.

האם אפשר להעביר אמנות ממדיום למדיום, ממימד למימד? מה מקומו של מי שאחראי למעבר הזה? מוסורגסקי כותב את "תמונות בתערוכה" – אבל מה שאנחנו מכירים תחת השם הזה כיום הוא למעשה העיבוד התזמורתי של ראוול. למי בעצם אנו מאזינים? למלחין הרוסי – או למעבד הצרפתי? במקרה של "תמונות בתערוכה", כמו – להבדיל – במקרה של "טקסט גנוב", התשובה ברורה: היצירה המקורית היא העיקר. המעבד – החתום מטה, כמו גם המתכנתים שבהם נעזר החתום מטה – הוא רק המתווך, מי שהופך אותה זמינה יותר ונגישה יותר לכלל הציבור.

לאורך עבודת העריכה והקמת אתר Etnet, הפכו אחדים ממשתתפי הפורום לחברים קרובים ויקרים. אני מודה להם על החוויה שזימנו לי, ואני מודה למזלי הטוב ולאינטרנט, שהפגישו אותנו.

ב. מקומה של בדיית הזהות

ואולי, בעצם, הכותב, העורך, המעבד והמתכנתים אינם אלא בדייה? ואולי זהות הפורום כולו אינה אלא בדייה – אוסף של ישויות Second Life, אשר בסופו של יום אין מאחוריהן אלא אדם אחד? ואם מחשבים מנהלים כיום דיוני Debate, מציירים איורים מקוריים לשערים של ה- New York Times, משוחחים עם לקוחות הפונים למוקד שירות, משחקים שחמט או נוהגים במכוניות – מה לגבי האפשרות של רומן הנכתב על ידי מחשב? ורגע לפני שהוא כותב טקסט מלא, מן היסוד, האם מחשב מסוגל לערוך אפיזודות שונות אל אל רצף אחד, להאחיד סגנון, להמליץ על הפסקאות הטובות ביותר – על בסיס ניתוח גוף התוכן של מכלול הספרות ההיסטורית לדורותיה?

ומה זה אומר לגבי דיונים או מחקרים ומאמרים הנכתבים בחוגים לספרות באוניברסיטאות, ובמוספי ספרות? האם זה משנה את הערכתנו לגבי הסיפור כולו?