חיי הרווקות החדשים שלו כאלוף במילואים, מרצה וחוקר באוניברסיטה, עוררו את קנאתם של רבים מחבריו, נשואים ורווקים כאחד. הוא רכש במחיר מציאה דירה בת שלושה חדרים בבניין ישן במרכז תל אביב: חבר לשירות שהפך עורך דין הפנה את תשומת ליבו לדירת ירושה שעמדה למכירה סמוך לשוק בצלאל, והוא הפך אותה ללופט מפנק במיוחד. יותר מכל, משך את תשומת ליבם של המבקרים – ובמיוחד את זו של המבקרות ללילה או שניים – קיר חדר האמבטיה. במהלך השיפוץ, נחשף הקיר המקורי של הבית, שנבנה אי שם בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת: קיר לבני חמרה אדומות, שנוצרו בערבוב של אדמה מקומית עם קש, ועתה היו מתפוררות למגע. הוא התייעץ עם מהנדס חומרים מאנשי החייל, ובהנחייתו המקצועית ציפה את הקיר הזה בשרף שקוף שאטם אותו לחלוטין – ועדיין שימר את הצבע והמרקם.

שלא כמו במגורי המשפחות בבסיסים בהם שירת, שלא כמו בבית בשכונת הקצינים בו בילה את רוב שנות נשואיו – התעניין עתה בכל פרט בתהליך השיפוץ והעיצוב. אם בעבר התייחס לבית כאל נחלתה הבלעדית של סיגל, מבלה ממילא את רוב שעותיו מחוץ לו – הפעם הקפיד להגיע מדי יום לשעות אחדות, לעקוב אחר התקדמות המימוש של חזון דירת הרווקים שלו: חלל אחד, שאזור השינה שלו ניתן לסגירה באמצעות דלת הזזה ענקית, הכל בנגרות אמן.

הדירה הייתה בקומה העליונה של הבניין, וכיוון שאיתר סימנים לרטיבות שמקורה בגג – הביא איש איטום, שהמליץ בחום לחפות את הגג ביריעות ביטומניות. בעוד העבודה הזאת מתנהלת למעלה, התייצב בפתח הדירה שכן כבד גוף, אותו ראה בעבר נכנס לדירה בקומת הקרקע. "מי הרשה לכם לטפל בגג?", שאל השכן, נזעם. חנן ניסה להבין את פשר הרוגז הזה, מסביר כי גם אם הגג הוא רכוש משותף – אין לו כל כוונה לבקש מהדיירים האחרים להשתתף במימון האיטום החדש. "אבל זה העסק שלי: אני מזפת כל שנה ומקבל כסף מהוועד", נזעם השכן. וחנן נזכר בפקח העירוני שביקר בדירה ימים ספורים קודם לכן, מוודא שהכל נעשה על פי חוק – לרבות הרשיון הנדרש להצבת מכולה לפינוי פסול בניין ברחוב. "תיזהרו מהעבריינים בקומת קרקע" הפטיר הפקח – ולא יסף. בסופו של הביקור הנזעם, הזמין חנן את השכן לבית הקפה השכונתי, שמעבר לכביש. "אתה מוכר לי מאיזה מקום", אמר כבד הגוף, ולאחר שחנן הציג עצמו הפך השכן הזה לעוד חבר בעדת המעריצים שלו, מקפיד לעלות מדי יום או יומיים על מנת להתעדכן בהתקדמות השיפוץ, מתענג על החיכוך עם האלוף במילואים, ומתגאה בפני חבריו על הדייר החדש בבניין שלו.

בישיבה על בקבוק בירה, בתום אחד מימי השיפוצים, תהה חנן בנימוס לעיסוקו של השכן. "אני בעיקר בורר". ענה בן שיחו, גדל הגוף. בהמשך, סיפר כי שירת בצנחנים, התקדם שם עד לתפקיד מ"פ – ובמקביל שמר על קשר עם חבריו בשכונת הפרבר שבה גדל, שהייתה פעם מעברה. את עיסוקו כבורר החל כששתי כנופיות שם התכתשו זו עם זו בשאלה מי יגבה דמי חסות מקבלנים שהחלו לבנות שכונת יוקרה הנושקת לשכונה הוותיקה יותר. "מרוב שכולם רבו עם כולם – המשטרה הייתה נכנסת, ואף אחד לא היה מקבל גרוש", הסביר השכן. וכך, יישם הבורר את לימודי השדאות שלו על מנת לשרטט מפה מפורטת – והתווה עליה קווים ברורים שבמסגרתם תפעל כל כנופיה. כשתהה אשבל כיצד הצליח לשכנע את הצדדים השונים לקבל את הכרעתו, השיב לו השכן בקריצה השמורה רק למביני דבר "תתפלא כמה אמצעי שכנוע אפשר למצוא בנשקיה בגדוד צנחנים". מאז, המשיך, מגיעים אליו סכסוכים כאלה ואחרים – שאינם מובאים לבתי משפט אחרים. ותמורת הבוררות – הוא מקבל מזומנים, ופה ושם גם מכניסים אותו לעסקים נכונים.

כשהושלמה פרשת הדירה – החל מצעד האורחים. כל חייו, היה חנן איש רעים להתרועע. יותר משאהב את האנשים הבאים לשתות מסיפוריו – אהב להיות המספר. והוא ידע לספר, לטוות עלילות רהוטות, לשבץ הערה מעלת חיוך במקומות הנכונים, לבנות רגעי שיא, ולספק למאזינים את הקתרזיס הנכסף, כשכל פיסות הפאזל מסתדרות כל אחת במקומה. יותר מפעם אחת, היו מי שהציעו לו לשבת ולכתוב את הסיפורים האלה. והייתה גם פניה לא רשמית של מישהו מהוצאת ידיעות אחרונות, שתהה האם ירצה לפרסם שם את הביוגרפיה שלו – כפי שעשו כמה וכמה מקודמיו. והוא יוכל כמובן לבחור בסופר הצללים המועדף עליו, והם יעבירו אליו רשימה ארוכה של סופרי צללים מיומנים. הוא דחה בנימוס את ההצעות האלה, מסביר כי את הדברים המעניינים באמת – ממילא לא יוכל לספר, בשל מגבלות הצנזורה. במפגשים חברתיים מסויימים שלו, לעומת זאת, מרגע שהתגרש – יכול היה לספר גם סיפורים שאותם שמר עד עכשיו לעצמו, ולעצמו בלבד. הוא הקפיד שלא להיכנס לעולם לתיאורים אינטימיים, בוטים. הוא נמנע באדיקות מלהסגיר פרטים מזהים. והוא ייחד את הסיפורים האלה לערבי גברים בלבד. לקצין שבא להתייעץ איתו על תפקיד שהוצע לו בצבא או באזרחות. לשני חברים מקורס הטייס שאיתם הוא שומר קשר רצוף והדוק. לעמיתים גברים שאותם הכיר באוניברסיטה.

נשים הגיעו לדירה הזאת ככינור שני לבני זוגן, בערבים שעניינם מפגש חברתי – או כל אחת לחוד, לאחר שנבחנה על ידי חנן ונבחרה על ידו בקפידה. הנחת היסוד שלו הייתה שמי שמגיעה אליו הביתה – יודעת לשם מה הזמין אותה. ובדרך כלל הוכיחה הנחת היסוד הזאת את עצמה כנכונה. על המקרים היוצאים מן הכלל – לא דיברו. כלומר, לא דיברו עד שהחלה אותה פרשה באוניברסיטה.

כאשר הפציעה מהפיכת #metoo, לא חש בענני הסערה המצטברים באופק חייו שלו. הוא הרי מעולם לא היכה מישהי. ומעולם לא השתמש בכוח. ומעולם לא שלף במפתיע אבר זקוף ודרש לבצע בו מין אוראלי. ואם הייתה זקיפות, במיוחד בשנים האחרונות – אפשר בעצם להאשים את הויאגרה, ואת מי שפיתחו אותה ועושים ממנה מיליארדים.

בפעם הראשונה התעניין אשבל בנושא הוויאגרה במהלך הביקורת השגרתית של הרופא התעופתי אצלו הקפיד להיבדק על פי הנהלים החלים על טייסי קרב בכל דרגה. הוא חש בירידה מסויימת בכושר התפקוד שלו, והתכונן לשיחה עם הרופא באמצעות תחקיר אותו ערך באינטרנט. קצין הרפואה הציע לו בגאווה תצלום של מאמר סקירה שבו היה שותף, כפי שפורסם בכתב העת המדעי הבינלאומי "רפואת תעופה וחלל". כשהתבקש לסכם את הדברים בעל פה, הסביר הרופא כי לקיחת ויאגרה עלולה לגרום בלבול זמני בין הצבעים כחול וירוק. בעיות דומות אך בעוצמה נמוכה יותר התגלו בשימוש בתרופות המתחרות סיאליס ולויטרה. תרופות לטיפול בהפרעת זקפה פועלות על ידי עיכוב בררני של אנזים PDE5, הגורם לזרימת דם אל תוך רקמת הפין. אבל יחד עם הפעולה הזאת, הרצויה כמובן מבחינת הגבר המשתמש, מעכבות התרופות האלה גם את אנזים PDE6 המשתתף בתהליך הולכת הראייה. סיאליס מתמקדת יותר באנזים הנכון – אך מציגה בעייה אחרת לטייסים: השפעתה השליליץ נמוכה יותר – אבל ארוכה יותר. לפיכך, ההמלצה אומרת שאין לעלות על מטוס שמונה שעות מאז נטילת הוויאגרה, ו-24 שעות מרגע נטילת סיאליס.

חנן בחר בוויאגרה – תוך שהוא מעלה עם הזמן את המינון. לאחר שעבר לדירת הרווקים שלו פיתח שיגרה בנושא. בכל פעם שבה קבע בביתו פגישה עם אישה – הקפיד ליטול כדור אחד בן 100 מיליגרם כחצי שעה לפני מועד הגעתה. כך, ובהנחה שיגיעו למיטה בתוך חצי שעה עד שעה מרגע כניסתה, וכאשר הוא מקפיד שלא לאכול מזון שומני בשעות הקודמות למפגש, ושלא לשתות אלכוהול על מנת שלא לעמעם את האפקט של הכדור – הכל עובד והכל מתפקד.

נוהג בדרכו חזרה למרכז תל אביב לאחר השיחה עם נשיאת האוניברסיטה, זכר כי לאותו ערב נועדה לו שוב פגישה בשניים. לפחות היום, מצא מקום חניה בקלות מפתיעה. ומקום החניה הזה היה גם סמוך לבית המרקחת שור-טבצ'ניק, הניצב מאז ומתמיד בקרן הרחובות דיזנגוף והמלך ג'ורג'. ובעוד הוא ממתין לתורו, על מנת לחדש את מלאי כדורי הפלא שלו, הרהר האם חוקי המשחק החדשים מחייבים אותו לשנות את הרגלי השימוש שלו בויאגרה. אולי כדאי להמתין עד לאות ברור מצידה? אחרי הכל, הרי חבל לבזבז את עשרות השקלים, מחירו של כל כדור, רק לטובת זיקפה בלתי ממומשת.

הוא החליט שלא להקדים וליטול באותו ערב את הכדור הסגלגל. ובמקרה או שלא במקרה, רגע לאחר שנפלה ההחלטה הזאת – התקשרה מי שקבע איתה, והודיעה שהיא מצוננת קשות ומציעה לדחות את המפגש. שלא כהרגלו כמחזר רהוט ובקיא, לא התנדב לעזור. לא הציע להביא לה אישית מרק עוף מהמסעדה הסינית המצויינת שהוא מכיר, בתחנה המרכזית. וגם לא התקשר אליה למחרת, על מנת להתעניין בשלומה. בעבר, כך למד, יש למחוות כאלה השפעה קסומה על המשך הדרך אל המיטה, ועל מה שמתרחש במיטה עצמה. עכשיו – צלל והתכנס אל תוך עצמו. משבר הפרישה שנחסך ממנו כאשר פשט מדים – התחולל במלוא עוזו. ועתה הפך גם למשבר פרישות. והאישה היחידה שאיתה הקפיד להיפגש הייתה אימו. ועכשיו, היא רוצה שייקח אותה למסע שורשים, אל מחוזות הילדות והנערות של הוריה.