"ויש לגברת בן גוריון בכלל עמדה פוליטית משלה, או שאת מסכימה תמיד עם בעלך? בכלל, את קוראת משהו חוץ מרשימת המכולת? את יודעת, אני הייתי מיודדת עם ז'בוטינסקי עוד לפני הקרע הגדול בתנועה הציונית. שנינו אהבנו ספרות בכלל וספרות רוסית בפרט."

"מבחינתי מספיק פוליטיקאי אחד במשפחה. בן גוריון עושה את זה מצויין, ולפעמים גם זה יותר מדי."

"הצנועה הידועה. אבל כל דבר וכל אחד צריך לעבור דרכך לפני שיגיע לבן גוריון. כולם יודעים שאפשר לדבר עם בן גוריון בטלפון רק אם מצליחים לשכנע אותך. מספרים שלא נתת לשליח שבא להודיע לבן גוריון שטרומן הכיר במדינת ישראל להיכנס, מפני שזאת הייתה שנת הצהריים של בן גוריון. וגם היום, גירשת את השליח של המלך עבדאללה ולא נתת לו להיכנס."

"אה…. העראבר היה השליח? הוא לא נראה לי כמו שליח של מלך. ושתדעי, שיש דווקא עניינים שבהם אני חלוקה על בן גוריון. הוא למשל חושב שכל יהודי שלא יעלה למדינת ישראל הוא לא ציוני. ואני חושבת שאם יהודי באמריקה עושה כמיטב יכולתו לעזור למדינת ישראל – הוא גם ציוני. ואין לי בעייה לדבר עם בגין, כשצריך. הוא ג'נטלמן אמיתי למרות שבן גוריון, באסיפה המכוננת ובכנסת, קורא לו 'האיש שיושב ליד ד"ר באדר' ולא משתמש בשמו."

"כן, האיש שלך מומחה בלריב. פעם הוא רב עם ויצמן, אחר כך עם הפורשים מאצ"ל ולח"י, ולא מזמן עם השומר הצעיר ועם אחדות העבודה עד שהם פרשו והקימו את מפ"ם."

"מדינאי טוב בוחר לעצמו את הריבים שלו – ובוחר לעצמו את הבריתות שלו. ובני ברית משתנים לפי הנסיבות ולפי הצורך. ויצמן שלך לא הבין את זה, והמשיך להתייחס לבריטים כאל בני ברית גם כאשר היה ברור שהם המכשול בפני הקמת המדינה."

"ויצמן שלי היה אחד מאלה שלחצו על בן גוריון להכריז מדינה ביום שמסתיים המנדט הבריטי. בן גוריון שאל מה דעתו, והוא שלח לו מברק חד משמעי בנושא הזה מאמריקה. 'אנחנו חייבים להכריז עכשיו. לא לדחות.' ואחרי כל מה שוויצמן עשה בשביל התנועה הציונית, לבן גוריון לא היה שמץ של כבוד לתת למי שהוביל את הציונות לפניו לחתום על מגילת העצמאות."

ורה לגמה מהתה שלה, זרת זקורה החוצה. פולה לגמה מהתה שלה – מחזיקה את הכוס בשתי ידיים. מזהות כמעט באותו רגע את ההבדל באופן ההחזקה, הן מחליפות מבטים. ורה זוקפת עוד יותר את האצבע ומפנה אותה אל פולה, כאילו הייתה אצבע משולשת הנדחפת בפניה של אשת ראש-הממשלה. פולה התעלמה ממנה, משנה נושא.

"אח…. הריח של הפרדסים אצלכם ברחובות זה הדבר היחיד שחסר לי בתל אביב.” ולאחר שאיפה עמוקה, המשיכה ושאלה "אז מה בכל זאת תעשי בתור אשת הנשיא?"

"למה השאלה הזאת מטרידה אותך כל כך? את חוששת מתחרות, בתור אשת ראש-הממשלה?"

פולה נשפה בבוז מופגן.

"אם בן גוריון היה חושש מתחרות של ויצמן – הייתי חוששת מתחרות מול אשתו של ויצמן."

"זאת אומרת שצדקתי כשהערכתי שהתפקיד הזה של נשיא זה עניין טקסי בלבד."

פולה לגמה שוב מהכוס, בשתיקה של הסכמה, אינה עונה. ורה המשיכה.

"את יודעת, אחרי שהבן הטייס שלנו, מייקל, נהרג במלחמת העולם מעל האוקיינוס האטלנטי, חשבתי שהחיים שלי נגמרו. הייתי ציפור שבורה. אחר כך, הבנתי שהחיים נגמרים רק כשאתה מחליט שהם נגמרו. כך שאני לא מתכוונת לתת לאינטריגות שלך ושל בעלך להפריע לי. אני בטוחה שיהיה לי מה לעשות, עם הרקע הרפואי שלי והניסיון הציבורי שלי ליד ויצמן. אולי אקים ארגון של נכי מלחמת השחרור. אולי אנצל את הקשרים שלי עם חיים שיבא, להקים מחלקת שיקום בתל השומר…"

"העיקר שאני אהיה אשת ראש-הממשלה."

"בטח שתהיי. אז תשמעי מה שיש להרצל להגיד על זה".