לאחר ימים אחדים מחוץ למשרד, דנה שבה לארץ והופתעה לגלות במטבחון, כי מישהו הוסיף סוף סוף לתפריט העוגיות-בורקס-קרואסונים גם ירקות טריים, שנחתכו והמתינו למעוניינים. הנסיעות התכופות שלה שיבשו את משטר הספורט עליו הקפידה לאורך שנותיה בצבא, ובשבועות האחרונים חשה כי חצאיות מסוימות בארון הבגדים שלה נוטות להיות הדוקות מדי. היא נשבעה לעצמה שלא תהפוך לעוד אחת מנשות האקורדיון: כאלה שמתכווצות ומתרחבות במחזוריות מרגיזה. אלול, שהגיע מיד אחריה שאל אותה מהורהר, "את נוסעת או חוזרת?"

"חזרתי אתמול ואני נוסעת שוב בשבוע הבא. גולן נשאר שם עד יום חמישי."

"ניו יורק בחורף. איזה כיף."

"בקרוב אצלך. איך הייתה הריצה הבוקר?"

"נחמד. יופי של מזג אוויר בפארק הירקון."

"אידיוט. כאילו שמעניין אותי מה אתה עושה בפארק ועם מי אתה עושה את זה, אם יש לך בכלל עם מי לעשות את זה."

"כן. שכחתי שאין לך חיים מחוץ למשרד ולבית, ומאז השחרור מהצבא עזבת את הספורט. את מתכוונת לריצת ביקורת של הלילה?"

"נכון. מי גאון של אמא?"

"אנחנו מגיעים לממוצע של 60% שיפור, ופה ושם שיא של 80%."

"לא רע, אבל יכול להיות יותר טוב."

"תמיד יכול להיות יותר טוב. כשננפיק ואני אממש את האופציות שלי יהיה הכי טוב."

"תראה לי 150% ואני מנפיקה אותך באופן אישי בנאסד"ק. שכל האמריקאים יצטרכו לסבול אותך ולא רק אני."

היא כסתה את כוס הקפה במכסה פלסטיק, והחלה לנוע לכיוון המשרד שלה.

"אצלך יש תמיד הנפקה באופק,” אמר אלול, מצטרף אליה.

"בטוח. ואתה הרי יודע מה ההגדרה המדעית של אופק."

"כן. קו דמיוני לחלוטין שמתרחק ובורח ממך ככל שאת מתקדמת אליו. כמו קו הגזרה המושלם אצל אחת שנמצאת כל הזמן בדיאטה."

דנה המשיכה בעיסוקיה, מיישרת את הבגד. מסתובבת וחוזרת לכיוון פינת הקפה, בחיפוש אחר סוכרזית. בדרכה חזרה אל משרדה צלצל הטלפון הנייד. היא תמרנה בינו ובין הכוס החמה, ובד בבד סימנה למזכירתה בניד ראש להיכנס עימה לחדר, תוך שהיא ממשיכה לדבר.

"בוקר טוב חמוד. כן, השארתי לך סנדביץ' לבית ספר. עם מיונז ונקניק. לא, אני לא יודעת שאתה לא אוהב את זה. בשבוע שעבר דווקא אהבת את זה. טוב, תיקח את זה היום, ומחר אני מבטיחה לך סנדביץ' עם גבינה. בסדר, אני אפצה אותך ואביא לך המבורגר בדרך הביתה. אתה יודע שאני לא יודעת מתי אני חוזרת. ואל תשכח לקחת איתך את הנייד שלך אם אתה יוצא אחר הצהריים. להתראות."

נושפת אנחת רווחה מופגנת, פנתה דנה אל המזכירה:

"אין מה לעשות: אימא סלולארית. מה יש לנו היום? משהו יותר גרוע מהקטסטרופות הרגילות?"

"שקט יחסית. את יודעת אין זה ביום שני בבוקר. האמריקאים עוד בהנג אובר של סוף השבוע. עוד לא התעוררו."

"מצדי שימשיכו לישון עוד חודשיים. אולי אנשי הפיתוח היקרים שלנו יספיקו לגמור את הגרסה, שהייתה אמורה להיות מוכנה לפני חודש."

"ומחכה לך כאן מנהלת משרד יחסי הציבור. גולן סגר איתם על חודש ניסיון, וביקשת לפגוש אותה."

אשת יחסי הציבור התהדרה בגזרה שדופה, מגפיים חומות גבוהות, תסרוקת מוקפדת – וניחוח בושם של בוקר. דנה קיבלה אותה בלחיצת יד, מציגה עצמה בקצרה – בוחנת ונבחנת בו זמנית.

"נעים מאד. דנה. סגן נשיא לשיווק – ובאופן כללי הכולבויניק של המקום הזה. שמעת בכלל עלינו?"

"לא הרבה. רק שאתם אמורים להיות הדבר הגדול הבא. אבל אם להודות על האמת – אני לא ממש מבינה מה אתם עושים."

"זה בסדר. לפעמים יש לי הרגשה שגם כמה מהאנשים כאן לא מבינים מה הם עושים. אני מבינה שמעולם לא עבדת עם חברת היי-טק."

"נכון. אבל אנחנו מאד מעוניינים להיכנס לתחום הזה. ויש לנו ניסיון וקשרים מצוינים בעיתונות, עד לרמה של העורכים הראשיים. בכל מקרה, התחום של ההיי-טק תמיד משך אותי. יש בזה המון קסם."

"אל תרגישי שהפסדת משהו עד עכשיו. ובעיקר אל תחשבי שחברות היי-טק הן מציאה גדולה. אנחנו עובדים כמו מטורפים שאין להם חיים, מצפים ממי שעובד אתנו שיעבוד כמו מטורף ובעצם,אם הוא עובד אתנו הוא חייב להיות מטורף. ואל תתני למשרד היפה הזה להטעות אותך. זה בית משוגעים בעיצוב של משרד יוקרה. המוסד הפסיכיאטרי של האינטרנט, קליניקה על שם ביל גייטס ומארק צוקרברג."

"אז מה בעצם אתם עושים בדיוק באינטרנט?"

"על קצה המזלג ובמושגים פופולאריים – אנחנו מפתחים טכנולוגיה שמאפשרת לגלוש ברשת מהר יותר, וכתוצאה מזה מייעלת את השימוש בתשתיות שבהן משתמשים ארגונים גדולים. הממציא המקורי שלה, ד"ר ראובן אלול, שיושב בקוביה הבאה, הוא כיום מנהל הפיתוח. אלול פנה לאבי גולן, שהיה המפקד שלו ביחידת המחשבים 7100 והציע לו לנהל את האופרציה. וגולן הביא גם אותי מהיחידה, אחרי שהייתי שם ראש צוות פיתוח, ואחר כך סגנית שלו. את אבי את הרי מכירה. הוא הביא אותך אלינו."

"ואם מותר לשאול, למה החלטתם דווקא עכשיו שאתם צריכים יחסי ציבור?"

"משתי סיבות. ראשית – אנחנו מנסים לגייס עוד מהנדסים. אנשים אוהבים לבוא למקום שכתבו עליו בעיתון – אפילו ששנינו יודעים מה בדיוק שווה העיתון הזה. שנית – אנחנו עומדים אחרי הנפקה פרטית ואולי לפני סבב מימון פרטי נוסף, ובשלב מאוחר יותר מקווים כמו כולם גם להנפקה ציבורית. ואת אמורה לעזור לנו למכור את החלום שלנו: לשכנע את מי שהשקיעו שהם עשו עסקה טובה – ולמשוך משקיעים חדשים."

"איזה עיתון את מעדיפה?"

"עדיפות ראשונה – וול סטריט ג'ורנל, רצוי בעמוד הראשון, בטור הראשון משמאל. עדיפות שניה – מהדורת האינטרנט של ניו יורק טיימס. אנחנו עוד נגיע לשם. אבל, אם נהיה רציניים – כרגע הארץ. אחריו בעדיפות שניה – ידיעות אחרונות. יודעת מה – אולי ישראל היום, למרות שזה לא הטעם הפוליטי שלי. תגידי את. זה התחום שלך."

"אולי נעבוד גם על אתרי אינטרנט בארץ? דה מרקר או Ynet? אני חושבת שמהנדסים קוראים את זה."

"כיוון אפשרי. אבל גם עתונות מודפסת. אנחנו אמנם בעידן האינטרנט – אבל אף פעם לא הודפסו כל כך הרבה עתונים כמו היום."

דקות אחדות אחר כך, בעוד היחצ"נית יושבת במשרדו של אלול, סיימה דנה שיחה עם לקוח בארה"ב וצללה ממנה ישירות לדיאלוג עם בתה.

"כן בובה, ראיתי שזו את וזה כבר הצלצול השלישי שלך בחמש דקות. הייתי בשיחה עם חו"ל. מה כל כך דחוף? כן, את יכולה לקחת את המעיל שלי. לא, אני לא חוזרת מוקדם ואת לא יכולה לקחת את האוטו שלי. תנסי את אבא. בכלל, למה את לא מתחילה ממנו? תשמעי, אני מוכרחה לברוח יש לי את ארצות הברית על הראש. ביי מתוקה."

היא סימנה באצבע המורה בפני רועי, שנכנס לחדר, מנחה אותו לתפוס את הכסא מולה.

"שני דברים,” אמרה.

"איך הייתה הנסיעה? ותתחילי מהשני."

"שלושה דברים, אם כך. השלישי והכי חשוב: קודם כל תגוון את הבדיחות שלך."

"יום אחרי שמחלקת פיתוח תגמור לבנות לך חוש הומור חדש."

"טוב. קודם כל, האמריקאים רוצים את המפרט של הגרסה החדשה עד סוף היום."

"יופי להם. וראש-הממשלה רוצה שהחקירות נגדו ייעלמו. ואני רוצה שהחברה הזאת תנפיק סוף סוף והאופציות שלי יהיו שוות משהו. עוזר לי?"

"אם אתה רוצה שהאופציות שלך יהיו שוות – תדאג לשלוח להם את המפרט."

"את יודעת שאני משתדל. אבל גם הצרפתייה הכי טובה…"

"כן, כן. לא יכולה לתת מה שאין לה. שמענו. מצדי – שהצרפתייה שלך תביא את אחותה."

"אם אני הייתי אומר את זה היו מאשימים אותי בהטרדה מינית. ואחר כך לך תוכיח שאין לך אחות."

"מה שמביא אותנו בדיוק לנקודה הבאה: רואה את הגברת שיושבת אצל ראובן? אחרי שתגמור להזיל ריר אני רוצה שתיקח אותה לארוחת צהריים, ותסביר לה כמה אנחנו מוכשרים, נחמדים, בעלי פוטנציאל. כל מה שהמורה של הבן שלי אומרת לפני שהיא מגיעה ל'אבל הוא לא ממצה את הפוטנציאל שלו'.” ישבתי אתה כבר בתחילת היום, וחשוב לכולנו שתצא כתבה מוצלחת."

"יש פרס למחרטט המצטיין?"

"בטח. עם קצת מזל התמונה שלך עוד תופיע בעיתון. אימא של חברה שלך תקנה את כל המהדורה של ידיעות, משפחת מוזס תגרוף מיליונים ויהיה להם כסף לשלם לעורכי דין במסגרת החקירה התורנית נגדם."

"שאקח אותה למסעדה החדשה שכתבו עליה השבוע בהארץ?"

"למה לא. לך תיהנה על חשבון ההוצאות. אם כבר פושטים רגל – בוא נעשה את זה בסטייל."