רועי ודנה נעו תזזיתית במשרד של דנה, עוברים מארון לארון, פותחים וסוגרים מגירות בחיפוש אחר דבר מה.

"לא כאן,” חתם רועי.

"לא ייתכן,” אמרה דנה, עצבנית.

"לא ייתכן, אבל עובדה. בכלל, עיקרון ה'לא יתכן' אומר שאחרי כל 'לא ייתכן' יבוא תמיד 'אבל'. כמו 'לא יעלה על הדעת – אבל עובדה ש…'. תשימי לב שהעיקרון הזה עובד בכל נאום של פוליטיקאי מצוי, לא משנה באיזו תקופה ובאיזה צד של המפה הפוליטית."

"תעזוב את הפילוסופיה שלך, ואל תקלקל לי את היום עם פוליטיקה. יש לי כבר צרות אחרות. בוא ננסה לחשוב. איפה זה יכול להיות."

"חבל על הזמן. בואי ננסה לחשוב איך מסתדרים בלי זה."

"למה תמיד גברים חושבים על איך להסתדר בלי זה – ונשים חושבות על איך למצוא את זה?"

"אולי מפני שלגברים במילא יש את זה – ונשים מחפשות את זה."

"אני שמחה לראות שחוש ההומור-קרש השוביניסטי שלך מתאושש."

"מה שאי-אפשר לומר עלייך, כמובן."

כמה דקות נוספות של חיפוש, ודנה נכנעה. "טוב. זה הזמן להרים ידיים,” הודיעה, בעוד רועי מרים ידיים וניצב בפניה בתנוחה של שבוי מלחמה. היא הרימה את שפורפרת הטלפון, והחלה מקישה במהירות מספרים. בעוד רועי מסתובב בחדר, ופונה לעבר ארון שטרם נפתח. "דפוס רהב? שלום. דנה מביץ' סיסטמס. תראה, קרה לנו משהו לא נעים.” מכסה את השפורפרת, אמרה לרועי "אני בטוחה שזה לא שם. חבל על הזמן שלך.” חוזרת אל הטלפון, דיברה מפייסת "לא, לא על הזמן שלך. סליחה, לא התכוונתי לפגוע. זה לא נועד אליך. אני יודעת שהזמן שלך יקר. שניה, תן לי להגיד משהו למישהו כאן בחדר. רועי, תפסיק להסתובב ולפתוח כל מגירה וכל דלת. אין טעם.” היא שבה להתמקד בטלפון והסבירה "אני חוששת שאיבדנו את החומר. כן, אני יודע שהשליח שלכם הביא אותו ומישהו חתם לו. ולא, אני לא מאשימה אותך.” היא שבה וכיסתה את הפומית, פונה אל רועי. "תשמע, הרי הפכנו כל פינה. תעזוב את זה.” מדלגת שוב אל השפורפרת שאלה "כמה יעלה לנו להדפיס מחדש? אני צריכה את זה מחר בבוקר. מה?! אבל זה יותר מההדפסה המקורית! כן, אני מבינה שאתה צריך להשאיר מישהו בלילה לקפל ולחתוך.” מנפנפת במרץ בכיוונו של רועי, סימנה לו כי אין טעם לפתוח את הארון הבא – רק על-מנת לצפות ברועי מנפנף שניות אחר כך בחבילת נייר אותה שלף מאחורי הדלת הפתוחה. "סליחה. אני מצטערת. זאת אומרת אני שמחה. מצאנו את זה. תודה על המאמץ.” היא הניחה את השפורפרת, בעוד רועי מסתכל בה בשקט. "הוא עוד יחשוב שאני משוגעת.”

"והוא צודק, כמובן. עכשיו אני מבין למה את מציעה לי לפעמים לקחת כלב."

"למה לדעתך?"

"כדי שיחפש את כל מה שאת מאבדת, כמובן. אגב, שאני חושב שזאת תהיה כלבה – ואני יודע גם איך לקרוא לה. פוש. כמו שסלומון המתכנת קרא לכלבה שלו. אני אוהב את השם."

"פוש אפ? כמו שכיבות סמיכה וכמו החזייה?"

"לא, פוש כמו הכלבה של המתכנת שלנו. כינוי של ויקטוריה מהספייס גירלס. היא מזכירה לי אותך כשאת מדברת בטלפון. במיוחד כשאת מרוגזת."

שניות אחדות לאחר שרועי עזב את החדר, התקשרה דנה אל בתה.

"היי חמודה. תגידי, את מכירה את הספייס גירלס? אל תשאלי אותי למה. מי זאת פוש? היא נחמדה? את בטוחה?"