כאשר הגיש המלצר את המנות העיקריות, הצביע רועי על בקבוק הבירה הריק שעמד מולו, מחווה באמצבעו תנועה מעגלית. "עוד אחת?,” שאל המלצר, ונענה בהנהון נמרץ.

"זאת השלישית שלך" ציינה דנה בהשתאות. "אתה בטוח שאתה מתכוון לחזור לעבוד היום?"

"תנוח דעתך. כמה מהיצירות הגדולות ביותר נוצרו בסביבה רוויה באדי אלכוהול."

"אם אתה שואל אותי, רשימת היצירות הגדולות האלה כוללת בטח גם כמה שורות קוד שגויות ביותר. מצד שני, אם אתה מתעקש להמציא באגים חדשים, כדי שיהיה לך מה לעשות בלילות ובסוף השבוע, זה כנראה עניין בינך ובין מיכל."

"אני מבין שזו הדרך המנומסת שלך לחזור לנושא שדיברנו עליו במשרד."

"רק אם אתה רוצה. בוא נאמר שאתה נראה כמו דיסק בניצולת של 99.9 אחוז, שעוד מעט נכנס לקריסה."

"בואי נאמר שעכשיו שכנעת אותי סופית שאת הרבה יותר מעורערת ממני. עולם המושגים האסוציאטיביים שלך מופרע לחלוטין, אם תסלחי לי."

"מצד שני – אני לא מתפרצת על סבלים, למרות שהם איבדו לי ארגז עם חומר. אפשר להשתגע. אבל, אם אתה מעדיף לדבר על האוכל, או על מזג האוויר, אז אני חושבת שהלחות הורגת אותי. צריך להוציא חוק לביטול יולי אוגוסט."

"טוב. הבנתי.” הוא התעסק במנה שלפניו, הופך את הקבב במזלג, מניד ראש מצד לצד למראה התוצאות. "אוכל דפוק.”

דנה משכה את צלחתו אליה, פורסת לה פרוסה מאותו גליל קבב, וטועמת אותה. "לא שונה מהרגיל. ותמיד נדמה היה לי שאתה אוהב את המקום הזה.”

"עכשיו תגידי שהבעיה היא לא האוכל, אלא אני."

"חס וחלילה. קטונתי כמובן."

"את יודעת מה? אולי את צודקת. תשמעי. אתמול בערב, מיכל הודיעה לי שהיא רוצה לנסוע להודו. היא לא יודעת אם זה לכמה שבועות או כמה חודשים. כרטיס פתוח. וזה אחרי שכשהיכרנו היא נשבעה לי שאין לה שמץ של כוונה לנסוע למזרח."

דנה נזדקפה במקומה, מפסיקה לאכול וממקדת את מבטה בו.

"היא אומרת שאולי היא צריכה להיות לבד כדי שהיא תוכל להיות איתי יחד. את מבינה את זה?"

"תראה, שניכם בעצם דילגתם על השלב של הטיול במזרח הרחוק. אתה הרי עברת מהיחידה ישר לכאן, אפילו בלי חופשה קצרה באמצע. איכשהו, מיד כשהשתחררת הגיעה ההשקעה המסתורית ההיא, ויחד איתה גם אתה נחתת כאן. חברים שלכם קורעים את העולם, ואתם פה. יכול להיות שעם כל ההתלהבות שלך, היא מתוסכלת מזה שהיא נשארה בארץ."

"אסירת ציון אמיתית. אבל נסענו יחד לשבוע בפאריס. והיא יכולה להצטרף אלי בחודש הבא, לתערוכה בלאס וגאס, שאני נוסע אליה. מה היא שכחה בהודו?"

דנה המתינה רגע, נוגסת במנה שלה ולוגמת מכוס השתיה הקלה. "אני חושבת שאני יודעת מה אתה צריך.”

"עכשיו תגידי שאני צריך חופש. תעזבי. את אולי לא מכירה את מיכל כמוני. זה שנצא לחופש לא ישנה את העובדה שהיא תיסע להודו."

"אתה לא צריך חופש. אתה צריך כלב.”

"כלב? אני? וזה אמור להיות איזה שהוא סוג של תחליף?"

"בטח שלא. אלא אם יש לך העדפות מיניות מוזרות באמת, שהסתרת ממני עד היום."

רועי החווה לעברה אצבע משולשת היתולית. "אז מה הרעיון?"

"היה לך פעם כלב?"

"כשהייתי בן שבע או שמונה. נדנדתי להורים שלי עד שהם הסכימו. הבטחתי שאני אצא איתו שלוש פעמים ביום."

"ויצאת?"

"איפה. אחרי שבועיים זה הצטמצם לפעם ביום לכל היותר. לפחות אבא שלי נהנה מהפעילות הגופנית. הוא טען שזה שומר אותו בכושר. ארבעה קילומטרים ביום מאחורי זאב גרמני מעורב עם משהו לא ברור. אם אני לוקח עכשיו כלב הביתה – אני לא משער שהוא יבוא לצאת אתו. גם ככה הם לא ממש מדברים איתי אחרי שעזבתי את השכונה."

"אבל זה בדיוק הרעיון."

רועי הרים את כוס הבירה, מניף אותה בין פניה של דנה ובין פניו שלו, מתבונן דרכה. "תראי, זו באמת הבירה השלישית שלי. אז או שהבירה באמת עלתה לי לראש, או שאת לא ברורה.”

דנה עברה לטון מסביר. "בוא נהיה גלויים. הסיבה היחידה שבגללה אתה הולך לפעמים הביתה היא מיכל. אחרת היית מחובר למחשב בעבודה ללא הפסקה. עם שליחים שמביאים מזון ומשקה, וקטטר שמפנה את התוצרת.”

"את רושמת פטנט על המצאות הייעול האלה?"

"בכל מקרה, אתה צריך משהו שיעשה לך סדר בחיים."

"קחי מספר ותעמדי בתור. אמא שלי ומיכל ואמא של מיכל היו קודם בתור של לעשות לי סדר בחיים."

"תירגע. אין לי שום כוונות. הכלב כבר יעשה את זה במקומי." .

"זאת אומרת, שאני אמור לדעת שעכשיו בוקר, או אחר צהריים או לילה לפי העובדה שצריך לרדת עם כלב, שלעת עתה אין לי."

"ולדאוג לעוד משהו, חוץ מאשר לעבודה ."

"רעיון מעניין, ללא ספק. וכשאני לוקח כלב – או כלבה, יותר טוב – אני משער שאני אמור לקרוא לה על שמך."

"אני רואה שמצבך משתפר רק לנוכח המחשבה על הרעיון."

"תגידי, דוקטור, איך את יודעת שמצבי משתפר?"

"כי אתה חוזר לניסיונות הפתטיים הרגילים שלך לעקוץ אותי. קדימה, בוא נבקש חשבון ונחזור לעבודה. אולי עוד נעשה משהו היום."

"איפה. עם כל ההעברה הזאת, והסבלים שמתרוצצים בין הרגליים. מי בכלל היה צריך את המעבר הזה?" תוך כדי דיבורו, כבר סימן רועי למלצר בשתי אצבעות תנועה של "חשבון בבקשה,” שולף כרטיס אשראי מארנקו.

"תראה, אתה יודע שאנחנו לא יכולים להמשיך כל החיים במרתף. ואי-אפשר להביא לקוחות ומשקיעים לחדר ישיבות שנראה כמו כוך בצוללת ממלחמת העולם השניה. זה נראה לא רציני."

"עומק ההשקעה שלהם כעומק השטיח שלנו,” המהם רועי, מעיין בחשבון הנמסר לו, ומקלף את עטיפת הצלופן מהסוכריה שהונחה על צלחת החשבון.

"תחשוב על זה. אם לא היינו שוכרים את המקום החדש עוד היית צריך לשבת הרבה זמן בחדר אחד עם אלול."

"זהו. הטיעון האולטימטיבי. עכשיו שכנעת אותי סופית."

"חשבתי ככה,” חייכה דנה. "אני תמיד שומרת את הטוב ביותר לסוף.”

"שאסחב בעצמי את הריהוט? שאהרוס קירות? שאצבע את השירותים? רק לא אלול!"

"בשלב הראשון – שתחזור לעבוד. סבלים אני יכולה למצוא. מתכנת כמוך – זה כבר קשה יותר.”

רועי סיים להכניס חזרה את כרטיס האשראי לארנק, ומשם לכיס. "את חושבת שמצבי חמור עד כדי כך?"

"למה? לא אמרתי שום דבר על מצבך!"

"כשאת מתחילה להחמיא לי, יש שתי אפשרויות. או שאת צריכה משהו דחוף, או שאת חושבת שאני במצב גרוע. סיימנו זה עתה ארוחה בלי שתצייני שאת צריכה משהו. ובדרך כלל את משתמשת בארוחה כפעולת ריכוך. מה שאומר שאת כנראה חושבת שאני במצב גרוע."

"אפילו מחמאות כבר אי-אפשר לתת לך."

רועי הניח את התשר, במזומן, על הצלחת, מצביע עליו. "אין ארוחות חינם, כידוע.”

"ואין טיפולים פסיכולוגיים חינם. עכשיו אתה עוזר לי לחפש את החומר למצגת. אני לא מבינה לאיפה הוא נעלם והמצגת מחר."