דו"ח הנכסים אותו הפיק רועי השתרע על פני למעלה משלוש מאות וחמישים עמודים, ובהם נתוני מדידת קרקעות, נסחי רישום ברשם המקרקעין ותיעוד תכתובות עם רשויות מקומיות. כרוך בשני קלסרים, ליווה אותם הדו"ח אל הפסקת הצהריים, אותה העבירו כהרגלם על ספסל העץ בפינת ההנצחה שמתחת לאקליפטוסים. כרכי הדו"ח היו מונחים אחד על ברכיה של מיכל ומשנהו על אלה של רועי, בעוד הם נאבקים כל אחד במנת ההמבורגר שלו.

"תיזהרי,” התריע רועי בפה מלא, "את מטפטפת רוטב על התדפיס. כל כתם מוחק נכס של משרד הביטחון.”

"זו תהיה ארוחת הצהרים הכי יקרה בהיסטוריה. מילא. לפחות יהיה לדו"ח הזה טעם.”

"תתפלאי, יש לו כבר עכשיו טעם נהדר. טעם של כסף."

"רוצה לספר לי מה הטעם של כסף?"

"מתוק כמוך."

"יופי חנפן. תמשיך ככה ואולי תגיע למיטה שלי הלילה."

"רגע, זו הבטחה או איום?"

"תיזהר, לפני שאני שופכת את הרוטב עליך."

"אם זה מה שמדליק אותך – אני אתן לך לעשות את זה הלילה. וללקק אותו. כל טיפה."

היא הסירה את פלח הלחמניה העליון מעל ההמבורגר, מאיימת עליו בצידו המרוח בקטשופ. הוא הניח את המנה שלו הצידה, שלף קוביית קרח מכוס המשקה אותה הסתיר מאחורי גופו, ממשיך לחפון את הקוביה שעה שהגיש את ידו כמו על-מנת ללטף את לחיה – ואז קלע את הקוביה אל תוך מפתח הצווארון שלה. מיכל קפצה כנשוכת נחש, שומטת את הקלסר אל הקרקע, שולפת את הקוביה ומטיחה אותה בו. דקות ספורות אחר כך, שבו אל הדו"ח.

"את רואה את השורה הזאת? מגרש של 20 דונם ומבנים, בגוש 5540 חלקה 475. פעם אחרונה שבה מישהו ישב שם הייתה בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים. אין מסים עירוניים. מישהו פשוט שכח את המקום הזה."

"זה די במרכז הארץ. בטח מישהו כבר פלש לשטח."

"זהו, שלא. נסעתי לשם אתמול, לבד. הוא ריק ומגודר. ואת יודעת מה זה אומר?"

"אולי שאתה רוצה לבנות שם את בית החלומות שלך ושלי."

"400 מטר מרובע בארבעה עשר מפלסים עם שש אמבטיות, ג'קוזי לשמונה אנשים, מטבח אמריקאי, מטבח נוסף לגריל וטיגונים בחצר. חניה לשתי מכוניות וטרקטורון, וקולנוע ביתי במרתף. ממש לא. תודה. מצד שני – את זוכרת את 6744?"

"אתה עוד עם הרעיון המופרע הזה?"

"בטח. והוא פחות מופרע מרגע לרגע. שימי לב: אני מוחק את הנכס הזה מהרשימה שאנחנו מעבירים לאגף הנכסים תחת 'לא בשימוש' והוא נכנס לשימוש. ליתר דיוק, הוא הופך להיות הבסיס החדש של 6744."

היא לא יכלה שלא להיסחף עימו. "ומאיפה יגיעו החיילים?"

"ממאגר כוח האדם הצה"לי במחשב של אכ"א, כמובן. יש לי דלת אחורית לגישה גם לשם. קודם נמציא אותם בתור מלש"בים. תיכוניסטים מועמדים לשירות. מיטב הנוער הערכי, שמתחנן לעשות שירות איכותי. אחר כך נעביר אותם מיונים, ואז נגייס אותם ליחידה. הכל פיקטיבי. הכל רק בדיווחי מחשב. אם אתה לא שם – אתה לא קיים. ואם אתה במחשב – סימן שאתה קיים."

"אני לא בטוחה שדפי זהב התכוונו לזה כשהם חשבו על הססמא שלהם. אני דווקא מעדיפה את 'תן לאצבעות ללכת',” החליקה על לחיו באצבע.

"לא אמרתי לך שאפשר לסמוך עלי?"

"משום מה אני דואגת דווקא כשאתה אומר את זה. בכלל, 'סמוך' הוא לא מהמושגים החביבים עלי."